בקצה השמים, כמו חלום.

הכותרת הזו מדכאת אותי, אבל מה לעשות שזו המציאות שלי כרגע. הבית שקט, ואני מנסה למצוא את עצמי - במחשב, בטלוויזיה, בוואטסאפ, בצ'אט, בלאכול דברים טעימים. ולא מצליחה.

עשר השעות שישנתי בלילה לא הפריעו לי לישון שנ"צ, אחת כזו שמתחילים בחושך ומסיימים בחושך. אני זוכרת שהתעוררתי, המשכתי להתחפר במיטה, שמעתי את ההורים שלי מדברים, אמא שלי נכנסה לחדר שלי (כי היה כבר מאוחר) ואמרתי לה שאני כבר לא ישנה, ואז המשכתי לנוע בין שינה לערות. ב21:30 קמתי מהמיטה, ומאז אני משוטטת בתוך ראש שלי.

נזכרתי בחלום שהיה לי אתמול בלילה או היום בשנ"צ, אני לא זוכרת; חלום על הפסיכולוגית החדשה שלי (הייתי אצלה פעמיים), שעד עכשיו התרשמתי ממנה ממש לטובה וגם די נפעמתי מהיכולת שלה לראות אותי (הגעתי לכדי בכי בשתי הפגישות, שזה מוזר כי אני מגיעה למקומות האלה עם מטפלים לעיתים רחוקות, ובטח שלא על ההתחלה). אז החלום: אני נכנסת לחדר שלה והוא חשוך יותר משזכרתי, ברמה שאני בקושי רואה לאן אני הולכת. אני אומרת לה את זה, והיא אומרת ששום דבר בתאורה לא השתנה מאז הפעם הקודמת. אני מגששת אחר הכורסה ומתיישבת, ואז רואה שיש לידי כורסה נוספת שיושבת בה מישהי שאני לא מכירה, והיא מחייכת אליי. לא נעים לי לשאול מי זו כי אני מניחה שהיא אמורה להיות שם. בזמן שהפסיכו' אומרת: "אז בפעם האחרונה דיברנו על..." ומסתכלת בדפים שלה (במציאות היא מעולם לא כתבה), הבחורה מסתכלת עליי. הפסיכו' קולטת שהיא מסתכלת עליי ושואלת אותי אם הכל בסדר ואם אני רוצה לדבר על משהו מסוים. אני יודעת שהיא שואלת את זה בגלל שהמבט שלי מוטרד, והוא מוטרד בגלל הבחורה הזו. מעבר זמן לפגישה נוספת שלנו, בה הבחורה כבר לא נמצאת, ואני מדמיינת שאני אומרת לפסיכו'/באמת אומרת לה שהרגשתי לא בנוח כי ציפיתי מהבחורה ללכת אחרי כמה משפטים, והיא נשארה.

חלום מוזר. אני לא ממש מבינה אותו, אבל הקטע על החדר החשוך מעניין. תוהה אם לספר לה עליו.

בהתקף נוסטלגיה קראתי שוב את הדיאלוג שהופעתי איתו בבגרות י"א בתיאטרון, דמיינתי אותו בראש שלי ונזכרתי כמה הוא היה מעולה. גם רפרפתי על כל מיני קבצים שקשורים להפקה שעשיתי בי"ב, ונתקלתי בקובץ של אחד הדראפטים שכתבתי פלוס מייל שכתבתי לה, שהייתה הבמאית שלי, בקשר אליו. בין הדברים שכתבתי, הייתה גם הפסקה הזו:
"וגם – לא ממש יוצא לי להגיד את זה, אבל זה כל כך לא מובן מאליו, כל הזמן והאנרגיה שאת משקיעה בסדנאות. זה מדהים, ואני בחיים לא הייתי יכולה לעשות את מה שאת עושה (תראי איך אני מסתבכת עם סדנה מסכנה של רבע שעה). בקיצור, את נפלאה ואני אוהבת אותך.
איזה כיף עם הקבוצה. איזה כיף שאנחנו עובדות ביחד. עם כל הכיף הזה היית מצפה שיהיה לי קצת יותר כיף בחיים באופן כללי. חחחח באסה שזה לא קורה. אני לא כל כך משתפת אותך בדאונים המטורפים שלפעמים קורים, אבל הם קורים (המשפט הזה לא הגיוני בכלל. אבל אין לי כוח לשכתב). אני לא משתפת בגלל שמאוד כיף לי עם ההפקה. זה קצת בריחה מהמציאות, ההפקה הזאת, את יודעת? עם כמה שזה צלילה עמוקה לתוך המציאות, זו גם בריחה. כי דמות זו דמות, ותיאטרון הוא דרך לתעל את החרא המצטבר. או שלא ממש, בעצם. כי אני לא מרגישה טוב יותר. אבל אני עדיין שמחה לפעמים, זה גם משהו :)".
וכואב, כואב לי לקרוא את זה. עצוב לי שאני לא יכולה לשתף אותה בגלי הגעגוע (הנדירים למדי) האלה לתיאטרון. כבר הפסקתי לחפש אשמים ומשמעויות לקשר שלנו שאבד, אבל חבל לי עליו. פשוט חבל לי עליו.

חשוב לי להזכיר, גם לעצמי, שלרוב כן טוב לי. פשוט, ערבי שישי הם סוג של חבית נפץ בשבילי. הפסיכו' אמרה שלדעתה התיוג שלי כסובלת מדיכאון (מח' יום, תרופות פסיכיאטריות) הוא שגוי, ושיש לי כאב נפשי. כלומר, יש משהו שכואב לי, ואנחנו צריכות להבין מהו. היה מעניין, עוד לא נתקלתי בגישה הזו.

אני מקווה שאבין מהו.