בקצה השמים, כמו חלום.

ומה זה הדחף הזה פתאום לכתוב שוב. אני לא אוהבת את המינגלינג שחוויתי הערב, החיכוך החברתי עם אנשים שהפעם הבאה שאראה אותם תהיה באירוע מעין זה. אחר כך ישבתי עם החברה הכי טובה שלי אז היה קצת יותר טוב, ומחר אפגש עם חבר קרוב שאני כל כך מתגעגעת אליו, ואני מקווה בכל ליבי שנוכל לדבר בפתיחות ובכנות, ושנשפוך את הלב ואז נתחבק, חיבוק חזק שלא מרפה, כמו פעם. אני מרגישה שחסרה לי האמת, כשקצת קשה אני מעדיפה לטאטא את הכאב מתחת לשטיח, ואם זה סופ"ש אז אתכרבל בו בבדידותי כמו שמיכה של נוצות עורב. ולפעמים קצת קשה לי לנשום, לא לעיתים קרובות ולא יותר מדי, רק ברגעים כמו עכשיו, כשקשה לי להחליט ללכת לישון והעיניים שלי מפוחדות ואני לא מצליחה לדבר עם מי שאני רוצה או לדבר עם עצמי בשפה שאבין. כי לפעמים אני כמו מגדל בבל, עשרות ואלפי שפות שמדוברות ומתערבלות בתוכי, מבטאים וביטויים, חיתוכים ומקצבים, והתסכול גואה מרוב חוסר הבנה.

כמה רגוע השיר הזה וכמה אני מנסה להידבק ברוגע שלו, בקול של הזמרת שפשוט נושב בקלילות בין ענפי עצים.