בקצה השמים, כמו חלום.

לא כתבתי מיום שבת, וזה מרגיש לי כמו הרבה מאוד זמן. ויש לי מה לכתוב. אני יכולה לכתוב על השבוע המעצבן הזה, שחלק ממנו הוא פשוט חרא טהור (מעניין אם יש דבר כזה בכלל, חרא טהור. חרא יכול להיות טהור? אח, פילוסופיה לעת ערב). או שאני יכולה לכתוב על המשבר של לפני יומיים, שקרה בעקבות ההבנה שאין לי אף אדם קרוב, אף מישהו שמכיר אותי באמת במקום השירות. וזה מרגיש בודד. בודד מאוד. או שאני יכולה לכתוב על החלום המשונה הזה שהיה לי עליה, שהוא בכלל לא משונה, אבל טורדני ומעיק מאין כמוהו. או שאני יכולה לכתוב שהדבר הכי טוב בפנטזיות הוא שהן לא קורות במציאות, כי ככה הן נשארות בשלמותן הדמיונית (גם אם יש שותף פעיל לפנטזיה) ולא יכולות להתקלקל לעולם.

אני מסתכלת על השורות שכתבתי ומרגישה שהן דומות לתערובת שממנה הכנו כדורי שוקולד היום בגן. בליל חום של מצרכים לא קשורים. ביסקוויטים, חמאה, קקאו, סוכר, תמצית וניל, חלב. והידיים שלי מערבבות את הכל ומתערבבות בעצמן, וכשהן מתלכלכות בעיסה הרכה הזו אני נמלאת שמחה ומרגישה כמו אחד הילדים. אבל עכשיו זה לא ככה.
הייתי רוצה לקחת את הפסקה הקודמת, לעשות ממנה כדור, לגלגל אותה בסוכריות צבעוניות, ולהכניס למקרר. שתספוג את הקור.