בקצה השמים, כמו חלום.

שבת אחר הצהריים, היא מתקשרת אליי, אני לא ליד הטלפון, שולחת לה וואטסאפ שפספסתי את השיחה ואם אפשר שנדבר יותר מאוחר. עם אייקון של כוכב.

אחרי חצי דקה היא מתקשרת. לוקח לי כמה שניות יותר מדי להבין שהיא בוכה.

בין שטף הדמעות היא מוציאה את המילים "אמא שלי נפטרה".

שקט.

"מה?", אני שואלת, כי אני מפחדת להודות שהבנתי. והיא חוזרת על המילים הפוצעות, המחרידות האלה.
 

יום ראשון בצהריים, אני מגיעה בפעם הראשונה בחיי לבית הקברות של העיר שלי. הבכי שלה, רועם ומיואש, קורע לי את הלב לחתיכות קטנות של עצב. המון אנשים מפוזרים ברחבה, את רובם אני לא מכירה, ועל פני כולם רואים את הכאב. לאורך כל ההספדים הנפש שלי מדממת מלח. איך אפשר לאבד אמא?

הולכים בעקבות הארון, ובראשי עולות מילים מתוך הספדים עתידיים לקרובים אליי. אני מנסה לגרש את המחשבות החולות אבל מילות התואר הכנות והבנאליות לא מרפות ממני. אני לא רוצה לכתוב על אמא. על אבא. על סבתא. על אחותי. ולמרות זאת המשפטים כאילו נכתבים מעצמם בתוך הראש שלי.

"תודה שהגעת", היא כתבה לי, והוסיפה מילות אהבה. אמרתי לה שלא תהסס להתקשר או לכתוב, כי אני שומרת בתוכי חיבוק במיוחד בשבילה.
איך אפשר לנחם. איך אפשר להקל.

אבא אומר שככה זה העולם.

אז למה העולם כל כך מכאיב?