בקצה השמים, כמו חלום.

בין כל הילדים שנמצאים בגן החינוך המיוחד בו אני מתנדבת במסגרת השירות הלאומי שלי, יש ילדה אחת יוצאת דופן. יש שיקראו לה "קשה", "מאתגרת", "מתישה", אבל אני מעדיפה לחשוב עליה כמיוחדת מכולם.

דבורה (שם בדוי) היא בת 6 או 7, והיא אחת הילדות הגדולות בגן, אם לא הגדולה ביותר. יש לה עור בהיר, עיני שקד, פנים יפות ומבט שמסגיר את זה שלמרות שהיא נכללת תחת קטגוריית הפיגור השכלי (ולדעתי גם נמצאת על הספקטרום האוטיסטי), היא חכמה מאוד.
אז למה קשה? למה מאתגרת? הרשימה ארוכה. כי היא לא כמו הילדים האחרים בגן. היא לא מסוגלת לשבת בשקט ליותר מכמה דקות, תמיד מתרוצצת ומנסה לברוח, מרבה לנסות להפיל/לפזר/להרוס חפצים מסביבה. היא לא מדברת, ונוהגת לעשות דברים לא אסתטיים. דבורה מגיעה מבית עני, מוזנח ומזניח, וקשה לה להביע אהבה בדרכים נורמטיביות. כשהיא רוצה לעשות את זה, היא מתיישבת על האדם השני, מצמידה את שפתיה למצחו וכמו שואפת אותו. לפעמים היא גם אוחזת בשיער בחוזקה ומושכת בבגדים.
אז כן, ההתמודדות איתה יכולה להיות אינטנסיבית. אבל בנוסף לכל הדברים שציינתי שמאפיינים אותה, יש בה גם כל כך הרבה דברים אחרים... למשל, היא חולה על מדבקות ויכולה למלא בהן דפים שלמים. היא אלופה בפאזלים ובכל מיני משחקי התאמה. היא אוהבת לשיר לעצמה שירים שהיא ספק ממציאה, ספק מחקה בג'יבריש. הצחוק שלה פשוט נפלא. היא לעולם לא אלימה בשום צורה כלפי הילדים האחרים (אבל גם לא מקיימת איתם שום אינטראציה אחרת). היא יכולה להתרגש ממשהו שקורה אצלה בתוך הראש. היא עצמאית מאוד, ומסוגלת להעסיק את עצמה. היא מלאת מרץ ושמחת חיים (או במילה של אנשים אחרים: היפראקטיבית).
הרבה לא רואים את זה, אבל דבורה היא ילדה נפלאה. האמת שכשאני חושבת על זה, אולי אני רואה את זה טוב יותר כי אני נמצאת איתה הרבה זמן לבד (חצי שעה-שלושת רבעי שעה ביום). אני זוכה להביט בה קופצת על טרמפולינה ומחייכת. אני זוכה לנדנד אותה ולראות אותה צוחקת באושר. אני זוכה להביט איתה מהחלון ולהגיד יחד איתה "עץ", "אוטו", "שמים". אני זוכה להרגיש איך מתכווץ לי הלב כשהיא לוקחת את שתי הידיים שלי ומניחה אותן על הראש שלה, כדי שאלטף את שערה. אני זוכה להתרגש כשאני רואה אותה יושבת ליד השולחן ואוכלת עם כולם ארוחת ארבע. אני זוכה לנסות לעזור לה, לנסות לקדם אותה, במסגרת המגבלות שלי.
ואולי הכי חשוב: אני זוכה לאהוב אותה, את הילדה המקסימה והמיוחדת הזו.

את השיר הזה, מהמחזמר "עליסה" בכיכובה של חני נחמיאס, אני מרבה לשיר לדבורה כששתינו יחד. אני שרה לה אותו כי אני מרגישה שכשהיא שומעת אותו, החיוך שלה נצבע בצבע חם יותר, בהיר יותר.