מצחיק איך אני מרגישה כל כך הרבה, ורואים עליי כל כך מעט. לפעמים אני מסתכלת עליי מבחוץ ומבחינה בזיק של חיוך. הליכה נמרצת. נשימה קצרה, נשימה עמוקה. נשיקה. שיער אסוף בקוקו הדוק. שמש מטיילת על עפעפיים.
אני הבחורה הזו שמתגלגלת על הדשא עם הילדים כשהגננות יושבות על ספסלים. המחשבות שלי קופצות מאחת לשנייה כמו צפרדע, ועם כל שורה שמתווספת למסך הלבן אני חושבת על עוד משהו שאני רוצה להביע במילים. צפרדע מזכיר לי "קְרַע-קְרַע", וזה מזכיר לי שאני אוהבת ניקוד, וזה מזכיר לי שאני אוהבת מילונים, ואני רוצה לכתוב כאן ציטוט על מילונים מתוך הספר "חרדתו של המלך סלומון", אבל הוא נמצא בפלאפון הישן שלי, שאינו עוד. אני עושה כאן עוול נוראי לציטוט, אבל זה משהו כזה: "אני אוהב מילונים. הכל שם אמיתי ובטוח. אתה מחפש "אלוהים" ומוצא אותו, עם דוגמאות מסייעות". זה לא דומה בכלל לציטוט האמיתי, אבל זוהי רוח הדברים, ואני כל כך מתחברת לזה.
אני פוחדת למחוק דברים, אז הכנסתי את כל מה שיש לי על המחשב שקשור לצבא לתקייה ששמה "צבא ישן". עושה לי טוב לא לראות את המסמכים האלה מול העיניים על שולחן העבודה שלי.
היום בחנתי את ההשתקפות שלי בחלון, ואחת העובדות אמרה לי "זה בסדר, את יפה", וצחקתי כי זו כל כך לא אני, אני לא מהבחורות שכל היום מסתכלות על עצמן במראה, אבל אז (כלומר עכשיו) חשבתי על זה שאולי זו כן אני, כי הרי המבט שלי נתקל במראה כל כך הרבה פעמים ביום.
קשה להסביר, אבל זה לא כדי לחשוב אם אני יפה או לא. זה כדי... להמחיש לעצמי את הקיום שלי. להוכיח לעצמי שאני אמיתית, שאני קיימת, שכל הדברים שאני חושבת ומרגישה באמת מתנקזים לתוך ישות פיזית שנוכחת בעולם.
או שאני סתם שטחית. כאילו, זו גם אופציה.
לפעמים בא לי להיות פקאצה כזו, שבאמת כל מה שחשוב לה זה איך שהיא נראית. נראה לי סבבה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: