בקצה השמים, כמו חלום.

בלילה מתאגדות כל המחשבות כולן ונעות בחופשיות בתוך הראש שלי. רגע ועוד רגע, אסופה שלמה של תחושות והבעות. אני רוצה ללמוד להיות לבד. לא, סליחה, זה לא רצון - זה צורך. אני צריכה. אני חייבת. בשביל עצמי... אני מוכרחה להפסיק להתעטף בשמיכת הטלאים המלוכלכת של הבדידות בכל פעם שאין לי מישהו זמין לדבר איתו. אני חייבת להצליח לנחם/לשעשע/לעניין את עצמי במקום לטבוע במים השחורים. אבל זה קשה, כי כמו שאמרתי, בלילה מתאגדות כל המחשבות כולן. אני חוזרת מהגן עם חול בנעליים וסיפוק אמיתי. אני כל כך אוהבת אותם, את הנשמות הטהורות האלה. עיניים רגישות שמביטות בי מבעד למשקפיים, שפתיים חמות (וחומות) שמנשקות את הלחי שלי, פה פטפטן וחייכן שמבקש "חיבוט" (=חיבוק), יד שתופסת את ידי בתקשורת ללא מילים, זרועות מגושמות שנכרכות סביבי. אני אוהבת ומקבלת אהבה בעוצמות גבוהות, אז איך זה שעדיין יש לי את החלל הזה בבטן , המכאיב, שבגללו אני מרגישה כל כך חסרה? מישהו שיחשוב שאני יפה. שארצה אותו תמיד. שאגמע את מילותיו, והוא את שלי. וזה ירגיש כל כך חדש וזר, ובכל זאת הכי טבעי ומוכר בעולם. הייתכן? אולי זה שאני חושבת על זה כל כך הרבה, גורם לרעיון להידחק לעתיד הרחוק, כל פעם קצת, אבל כמו שאמרתי, בלילה מתאגדות כל המחשבות כולן, ואין מניעה. לשבת באוטובוס עם המצח מוצמד לחלון, ולקלוט בזוית העין את הגבר הראשון שאני חושבת שהוא יפה למרות שיש לו שיער ארוך. הוא נעים לי בנוכחותו הלא-מתאמצת, בכך שהוא יודע מה הוא שווה. ושימות העולם. וקודם בתחנת האוטובוס, בחור נאה ומחויך שגרם ללב שלי לרעוד קצת. ואז נעלם מאחורי התחנה, וכשבאתי לעלות על האוטובוס שלי, אחרי כמה צעדים ותפילה (בבקשה תעלה לאוטובוס הזה?), ראיתי אותו מתכופף על הרצפה, משרבט לעצמו כמה דברים על נייר שעל המדרכה, עדיין מחויך. וכמו הבחור באוטובוס - מה אכפת לו מכולם? הוא יושב על הרצפה וכותב. בנוכחותם של אנשים כאלה אני מרגישה כל כך גמלונית ומביכה, מדדה לי בחוסר-חן מגוחך לעבר היעדים הקטנים שלי. מסתבכת עם הז'קט, מסתבכת עם התיק, נחבטת מפה ומשם.
אולי מה שחסר לי בעצם הוא קורטוב קלילות, כשחושבים על זה.