בקצה השמים, כמו חלום.

שבת בצהריים, ואני רוכבת על אופניים בשבילי ירושלים. רוח טובה נושבת בשערי שלא כלוא בתוך הקסדה, העיניים שלי קולטות מדי פעם כמה קרני שמש בהירות, ואני מחייכת מבלי משים. אני מרגישה כאילו יש בתוך הראש שלי מסננת שמאפשרת רק למחשבות טובות להיכנס לתוך התודעה שלי. כל הווייתי מתרכזת בתחושת החופש והעוצמה שנלווית לה. אני מוצאת עצמי עוצמת עיניים לכמה שניות, במעין ניסיון להתמכר לחום הפנימי תוך כדי הפגנת תעוזה מול הסכנה המדומה.
וכל השבוע שעבר עליי לא משנה, התחושות הקשות, הרודן הפנימי שלי, הבדידות המייגעת - כל זה לא חשוב כרגע.
כי עכשיו אני איילה. חופשייה, קלת רגליים, רבת חן, מדוושת בשחרור מלא ואמיתי, סוללת את דרכי אל עצמי.