בקצה השמים, כמו חלום.

ושוב מכרסם בתוכי אותו עצב עמום ומוכר, במעין אדישות מרגיזה. אני מרגישה שאני לא יכולה יותר, למרות שמה בדיוק קשה לי כל כך? הימים עוברים כשרשרת רגשות מעוקמת, ולפעמים זה יותר מדי להכיל. גם הכאפה של הבדידות מדי יום ביומו, גם האושר הזריז של החיבוקים והאהבה, גם העייפות המנטלית שמפרקת אותי לאיטה, גם הגעגועים החזקים לאנשים שלי (שאולי הם פחות געגועים ויותר הצורך להרגיש שאני חשובה למישהו). טוב לי במסגרת שאני נמצאת בה, אבל השעות הן מסטיק. מדי פעם אני מוצאת את עצמי משתוקקת לחזור הביתה, ואז נתקפת בתחושה נוראה כשאני חושבת על מה אעשה בבית. מקלחת, אוכל, מחשב, טלוויזיה. ש י מ מ ו ן. אני ריקה, ואני לא מצליחה למלא את עצמי. וכל יום נגמר באותה הצורה, במיטה שעוטפת ומנחמת ובאותה מידה ממחישה את סופו של היום, ואת הקימה הקרבה ליום חדש שהולך להיראות בדיוק אותו הדבר. ואני טווה תוכניות, לפעמים בחוסר חשק, אבל הדבר נדמה כמו פיזור של כמה גרגירי מלח בתוך מנה תפלה. ומעל הכל, העמדת הפנים, שנכון שהיא לא עוצמתית ומרעילה כפי שהייתה בצבא, אבל קיימת. החיוכים הנדרשים, ההתחבאות בתוך מסך הפלאפון, ההתכנסות הסודית בעולמי.
זה יעבור, אני יודעת. לא ארגיש כל הזמן כמו שאני מרגישה כרגע. אבל כרגע, כרגע... כרגע רע. ותקתוקי השעון שעל הקיר כמעט מעבירים אותי על דעתי, עוד מוקדם ללכת לישון, אני רק רוצה להתחבא מתחת לשולחן כמו פעם.