בקצה השמים, כמו חלום.

התחלתי לכתוב פוסט רווי בכיינות על צביטות לב ונשיכות קנאה שחשתי הערב על בשרי למראה פוצקי ופוצקו, זוג שאני רואה לעיתים רחוקות, ואז הלכתי להשתין את חצי ליטר הבירה ששתיתי. כשישבתי בשירותים לחצתי קצת על העיניים העצומות כדי לראות צורות בשחור לבן, נשמתי והחלטתי שדי. אני לא רוצה לתת לענן הכהה הזה להעיב (שמתם לב למשחק המילים המחוכם?) על הערב הכייפי שהעברתי עם אנשים יקרים במיוחד. כי יש צורך לא רק לדעת להתגבר על הדברים הרעים שמתפשטים בתוכי מהר יותר משריפה בשדה קוצים, אלא גם להעריך וליהנות מהדברים הטובים, שלשמחתי מתקיימים בשפע.
פיהוק ועוד פיהוק, היה יום ארוך ומעייף והגוף מתחנן - תני לי לישון. וגם הנפש רוצה מנוח מהמחשבות שמשחקות תופסת, קופצות ומתרוצצות, ניתזות ומתפצפצות לכל עבר. ששש, הנה, מרגוע. עד מחר.

אחד מהשירים הישראליים שאני הכי הכי הכי אוהבת. אין על מתי כספי.