כבר כמה דקות שאני בוהה בדף הלבן ופשוט לא יודעת איך להתחיל. וזה משפט כל כך דרמטי לסיטואציה לא דרמטית בכלל. כי אני כולה מתחילה לכתוב פוסט, לא מתחילה לפתור את בעיית הרעב העולמית.
אז היום כתבתי את זה:
"זה אמצע היום, ופתאום
רע לי
לו הייתי בבית
הייתי נכנסת למיטה
ולו הן היו ארוכות
הייתי נועצת את ציפורניי בבשרי
כמו פעם
כששעות צורחות היו מתנקזות
לעליבות המתוקה
של הפגיון הקהה
מקופלת
כמו כדור
שנחבט בקיר
שוב
ושוב
ושוב"
כן, היום היה יום קשה במיוחד. זו הייתה הפעם הראשונה מזה זמן רב שפשוט היה לי רע בסביבת אנשים, בלי שיכולתי לשקוע בעצמי. ואני חושבת שהתמודדתי די יפה. כי נכון, לפעמים יש ימים מתישים, אבל כשאני מסתכלת בילדים האלה, האור שלי, הכל נשכח. כי אני באמת אוהבת אותם, כל פיסת חיים מהם; כל חיוך, כל דמעה, כל חיבוק, כל מילה, כל צליל. אחרי הכל, הם אלה שמחזיקים אותי שם.
היום עשיתי משטח גרון בקופ"ח, איפה שעושים בדיקות דם. בהתחלה הכל נראה בסדר, התיישבתי, נתתי לה את ההפנייה, היא לקחה את הערכה ואמרה לי לעשות "אה". פתחתי את הפה ועשיתי "אה". עכשיו, במקום לומר לי "תפתחי עוד את הפה" או משהו נחמד בסגנון, אז מה היא אומרת לי, או יותר נכון צורחת עליי?! - "אני לא שומעת, יותר חזק!!!", תוך כדי שהיא דוחפת לי את המקל הזה ומנסה בכל כוחה לגרום לי להקיא, כפי הנראה. אבל לא הקאתי. 1-0, עובדת-מעבדה-סדיסטית!
היום כששרתי לדבורה, חשבתי פתאום אולי להקליט את עצמי שרה משהו ולהעלות לכאן, כי יש כמה שירים שאני שרה טוב ואולי זה יהיה כיף. אבל כמובן שהרודן הפנימי שלי קפץ והציג את הטענות הבאות:
1. אני לא שרה יפה בכלל. כאילו, אני שרה נחמד, סבבה כזה, לא משהו יוצא דופן. 2. מישהו יכול לזהות את הקול שלי ואז החיים שלי ייהרסו (לא באמת). 3. האם אני עד כדי כך נואשת לאהבת הבלוגרים של ישרא?
אכן מעורר תהייה. ועוד דבר מעורר תהייה הוא עצם כתיבת ההתלבטות הזאת - כאילו, האם זו קריאה סמויה לצומי ולתגובות "יואו, אני ממש רוצה לשמוע אותך שרה!"?
לפעמים אני כל כך מייגעת את עצמי.
אני ממש בטוחה שרציתי לכתוב על עוד דברים, אבל שכחתי. לא נורא, אני עייפה מדי מכדי שיהיה לי אכפת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: