בקצה השמים, כמו חלום.

למעלה-למטה, למעלה-למטה.

הטרמפולינה הקטנה רוטטת ומעליה דבורה, עיניה עצומות, ידיה מתוחות, מצליחה חלקית להחניק את היבבות הקלושות שבוקעות מפיה הקטן.

כל כמה זמן היא יורדת מהטרמפולינה וניגשת אליי, הישובה על כסא משרדי כחול בלי משענת, מתיישבת עליי ומחבקת. אני מאמצת אותה אליי, מלטפת את שיערה הקצר, היפה, ואת גבה באהבה אינסופית, לוחשת לה מילים מנחמות. אני מעיפה מבט במראה הגדולה שבקיר מולנו, ורואה ילדה מחבקת ילדה קצת יותר קטנה. אחרי כמה שניות (שלעיתים נדמות לנצח קטן) היא מתנתקת ממני ועולה שוב על הטרמפולינה, מרימה עצמה לאוויר ונוחתת, קופצת את כאבה. ואני ממשיכה להתבונן בה, כבר על סף דמעות, מחכה שתשוב ותיגש, תחפש אצלי נחמה ולא תמצא אותה. לו רק יכולתי להבין אותה. לדעת מה קשה לה, מה כואב לה, מה עושה אותה עצובה. הלוואי שהיא בעצמה הייתה יודעת. ילדה בת 6, כמעט 7, עם שפתיים מכווצות ונפש חידתית שאף אחד לא מצליח לפענח.

אני רק רוצה להגיד לה - יפה שלי, אהובה שלי, מקסימה שלי, אני פה, אני פה איתך. אני כל כך אוהבת אותך. את הכי מדהימה והכי נהדרת, גם כשאת מסתובבת בחדר כאחוזת תזזית, גם כשאת אוכלת מצלחות של אחרים ומהרצפה כמו ילדת רחוב מלוכלכת, גם כשאת מפילה שידות, גם כשאת מפזרת את כל המשחקים. אני אוהבת אותך בגלל מי שאת, וכל מי שקורא לך "משוגעת" לא יודע עד כמה את נפלאה. יקרה שלי, את יודעת כמה התרגשתי היום כשביקשת בפעם הראשונה "פָּאפֶּל" (=פאזל), ולא סתם הצבעת על הארון? אני גאה בכל התקדמות שלך, אני מתרגשת מכל דבר חדש שאת עושה, ומדהים איזה מקום ענקי את תופסת בלב שלי. מתוקה שלי, בבקשה אל תברחי ממני כשאני רוצה להתקרב, אל תמשכי לי בשיער ובבגדים כשאני לא יכולה להקדיש לך את מלוא תשומת הלב. אני יודעת שיש דברים שאת לא יודעת לעשות או לא יכולה, ואני יודעת שזה מתסכל.

אני רק רוצה שתדעי כמה אני אוהבת אותך.