- רגע של מבוכה: אני מתפננת על הספסל עם י', אחת הילדות הכי מתוקות בגן: בת 3 וחצי, נראית הרבה פחות, וידועה בשמות פיצי/תינוקת/סופגנייה/קטנה. רק לפני כמה חודשים הבינו שאין לה פיגור בכלל, אלא אוטיזם, ובשנה הבאה היא תלך לגן אחר, שמתאים לה יותר. אני עליתי על זה כבר כשהגעתי, אבל אני שמחה שהגיעו למסקנה המתבקשת ושבשנה הבאה היא תהיה במסגרת שאשכרה מתאימה לה, ושבאמת תוכל לקדם אותה (זה די מחדל שלקח כ"כ הרבה זמן לעלות על זה, למרות שאני מבינה למה זה קרה... גם האחים הגדולים שלה היו בגן הזה, כולל אח שנמצא בו השנה, אז מן הסתם שגם אותה שמו שם. זו בכללי משפחה לא משהו בכלל). אניוויי, אז היא יושבת עליי עם המתיקות-יתר הזו שלה, ואני אומרת לה: "י'! את כזאת מתוקה. אני אוהבת אותך". בתגובה, היא מסתכלת לי בעיניים, ו... תוקעת את כף היד שלה על המצח שלי. איזה ייבוש כואב.
- רגע של שמחה: נדנדתי את דבורה, ותוך כדי שרתי לה את השיר "שמור לך חלום קטן" (הו, חווה...), כמו שאני עושה לפעמים, והיא ממש אהבה אותו וחייכה מלא. ואז, בערך חצי דקה אחרי שסיימתי לשיר, היא שרה: "אוֹ אֶךָ חַאוֹם אָטַן!" בדיוק לפי המנגינה, וזה כל כך שימח אותי שפשוט התנפלתי עליה בחיבוק ואמרתי לה שהיא מהממת. ואז שרנו ביחד - אני את המילים, היא את הצלילים. הרגשתי שהצלחתי לגעת בה, וזה היה פשוט נפלא.
- רגע של גאווה: היום היה יום הולדת לאחת מבנות השירות שאיתי בגן, אז בבוקר קניתי לה שקית שמילאתי במלא סוגים של סוכריות גומי, ולא גנבתי לה אפילו אחת, למרות שאני חולה על זה
- רגע של באסה (שהוא בעצם מיליון רגעים): אתמול היה יום ארוך אז הלכתי לישון מוקדם ויצא שישנתי 8 וחצי-9 שעות כזה, כמות סבירה לכל הדעות, ועדיין העברתי את כל היום בעייפות מחפירה. אשממח אם מישהו יסביר לי מה זה החרא הזה.
- רגע של געגוע: החברה הכי טובה שלי ממש עסוקה בזמן האחרון בכל מיני דברים שקשורים לבי"ס (היא י"בניקית), אז יוצא שאנחנו לא מתראות הרבה ואני ממש מתגעגעת אליה. נכון שבשבת עשינו פיקניק בגינה (אבל לא הבאנו אוכל, אז תכלס זה היה סתם לפרוש שמיכה על הדשא) והיה ממש כיף, אבל עדיין. אני מרגישה שיוצא לי לראות חברים בעיקר בסופ"ש, כי באמצע השבוע הם נמצאים בצבא/בבי"ס/בשנת שירות/בשירות לאומי (כאילו, כל חבר נמצא במשהו אחד, חוץ מהצבא שנמצאים בו שניים. אין לי כל כך הרבה חברים. אבל כל אחד יהלום!), אז באמצע השבוע אני די לבד. וזה בסדר, אני לא ממורמרת או משהו, אבל זה פשוט ככה. ובסופ"ש הקרוב כולם יהיו בפסטיבל יערות מנשה הזה (כמעט כתבתי מערות מנשה, עד כדי כך אין לי מושג), אז אני לגמרי אהיה בודדה (זה כבר לגמרי מרמור) (אני יודעת שזה לא היה רגע בכלל, וגם לא הקודם, אבל זרמו)
הנה שיר ממש חמוד שאין לי מושג איפה שמעתי, אבל הוא הופיע לי בשאזם (גוד בלס דה שאזם!)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: