בקצה השמים, כמו חלום.

"אני אוהב לקום מדי פעם

בלילה משינה עמוקה ולגלות שהכל

על מקומו, שאבי ואמי והחדר,

וכל הספרים והצעצועים - הכל ישנו,

והחיים הם רגילים.

אך במיוחד אני אוהב הפתעות.

למשל, כמו עכשיו

ליצני קרקס וקוסמים

שבאו אל עירנו, מביאים איתם אורות

וצבעים וטעם הרפתקאות מופלאות.

אני מוכרח להתגלגל קצת כדי להירגע.

העולם הוא מקום טוב ועליז,

אני ממליץ עליו לכולם

אני ממליץ לאלה שעוד לא נולדו

להזדרז ולהיוולד: לא תתחרטו!

אבא, אמא, תודה על הלידה!

תודה! תודה!"

(מתוך "הילד חולם" / חנוך לוין)

פתאום ניצת בי הגעגוע לטקסט הזה, חזק וצורב מאי פעם. משונה. הוא תמיד שכן במעמקי ראשי, ספוג בזיכרון מתוק של ימי הקיץ המתוק עוד יותר. ועכשיו, פתאום, נדחק לקדמת הבמה. ממש כמוני, אז בהצגה, בתור הילד, כשעיניי בורקות יותר מכל תאורה מלאכותית, וכל כולי משולהבת מהליצנים ומהקוסמים ומשלל הדמויות המוזרות שגודשות את החלל. בלב ההצגה הטרגית הזו, שמלאה ברוע האנושי, התייחסתי למונולוג הזה כמו אל מקור האושר, הטוהר והתום הגדול ביותר בעולם. וכך גם בחיים שלי, שבאותה תקופה היו זרועים בימים חשוכים, מלאי עצב ובדידות. כאב לי לחיות אז, כאב לי בכל צעד שעשיתי. התאמצתי לא להתפרק לחתיכות, יצאתי מגדרי כדי שלא יידעו. שמתי את עצמי על מצב אוטומט, ובמקלחת הדמעות זרמו בלי קול, המליחו את פניי. אבל כשהייתי על הבמה, שום דבר מזה לא שינה. למשך שתי דקות יכולתי להיות ילד שמח וסקרן, שנפעם מההתרחשות המוזרה אך המדהימה בחדרו, שכל כך שמח מהעולם עד שהוא מודה בחום להוריו על שהביאו אותו לעולם, רגע לפני שחייו מתמוטטים עליו. האירוניה חגגה, גם בהצגה וגם בנפשה של השחקנית. אבל זה היה נפלא. אח, כמה שזה היה נפלא.