בקצה השמים, כמו חלום.

- רק קרוב לשעה אחרי שהתעוררתי נזכרתי שחלמתי על ת' (ילדה מהגן שבחודשים האחרונים נמצאת עם אמא שלה במקלט לנשים מוכות). חלמתי שהיא בגן, אבל זה לא היה כמו בחלום הקודם (והראשון) עליה, הדרמטי/טרגי, בו התרגשתי כל כך מנוכחותה והיא לא זיהתה אותי בכלל. הפעם הכל הרגיש כל כך טבעי ונכון ולא-חלומי, ההפך, דווקא מציאותי להחריד, ולכן סטירת הלחי הייתה צורבת במיוחד כשנזכרתי בחלום, והבנתי שלכמה דקות במשך הלילה, היתיי בטוחה שהיא איתי בגן. וכמה מדכאת הייתה הנחיתה לעולם האמיתי.
אני מאוד אוהבת אותה. היא ילדה קסומה ומיוחדת במינה. ואני מתגעגעת אליה כל כך, עד כדי דמעות, כשבא חלום כמו זה. אני לא יודעת אם טוב לה או רע לה, אם היא מבינה בכלל מה קורה סביבה, בעולם הענקי והמפחיד הזה. הייתי רוצה לחשוב שהיא משחקת וצוחקת בקול הצרוד הזה שלה, ועושה את הפרצופים המצחיקים שלה, ושאוהבים אותה ודואגים לה. אבל אני לא יודעת. אין לי דרך לדעת. הלוואי שיכולתי לשלוח לה כוחות ועשרות נשיקות וחיבוקים. ויש בי חלק שזועם על האנוכיות שלי, שהרי הכאב נובע מחסרונה בחיים שלי, המיקוד הוא בי.

הכי כואב לי שאף אחד לא מבין. אני יכולה לספר להורים שלי, או לחברים, ואני באמת מספרת, אבל אף אחד לא יכול להבין את הכאב הזה, את הגעגוע. אפילו לא בנות השירות שאיתי, למרות שאנחנו חולקות את אותה העבודה. מבחינתם אני פשוט רגישה, וזה נכון. אני שונאת את זה, גם כי אני לבד בזה. למה הכל משפיע עליי כל כך?

- אני אוהבת לטאטא. בגן אני תמיד מתנדבת לעשות את זה, ובבית אני מטאטאה מיוזמתי. אני אוהבת לאסוף את הלכלוך לערימה קטנה של אבק, להעביר אותו ליעה ולזרוק לפח. וזהו. הרצפה נקייה, פחות או יותר. אני אוהבת להגיע עם המטאטא לכל המקומות, הגלויים והנסתרים, למצוא את הלכלוך ולפנות אותו. זה עושה לי טוב, כי זה כל כך מוחשי ופשוט. וזה די אירוני בהתחשב בזה שאני אדם מאוד מבולגן; השולחן שלי הוא חורבה של ניירות וספרים וקופסאות ריקות של תרופות, ערימות הבגדים נודדות להן בעולם. אבל מה לעשות, אני פשוט אוהבת לטאטא.

- נכון שלפעמים בא לכם לגשת למישהו ולשאול אותו: "אבל למה אתה חתיך?"? לא? רק אני? יש בחורים שאני רואה ובאמת רוצה לשאול אותם את זה.

- מדהים כמה אני אדישה לחרקים המשונים שמסתובבים לי מדי פעם בחדר. לפני שאני הולכת לישון, אני פשוט סוגרת את האורות ופותחת את החלון, ופשוט מצפה שהם ימצאו את דרכם החוצה. מצד שני, אני מלאה בעקיצות שחלקן די נוראיות, אבל אני די בטוחה שהן מגיעות ממתי שאני נמצאת בחצר של הגן. אני לא יכולה למרוח חומר נגד יתושים לפני שאני יוצאת, כי דבורה נמרחת עליי ומנשקת את העור שלי, ואני לא רוצה שהיא תאכל את החומר הזה בטעות. אז בעיה.

- הכנו היום כדורי שוקולד. מסקנות:

1. אני אוהבת להכין כדורי שוקולד.

2. אני אוהבת לאכול כדורי שוקולד.

3. אני אוהבת שוקולד.

4. לעולם לא אתנגד לסוכריות צבעוניות.

לא שמשהו מזה מפתיע, כן? אבל עדיין.

- שוב היה קשה היום עם דבורה. אני לא יכולה להגיד אם מצבה משתפר או מדרדר, כי זה תלוי ביום. אם יש לה יום טוב, היא תהיה רגועה רוב הזמן, תדביק מדבקות בהנאה ולא תשתולל הרבה. אם יש לה יום רע, היא תצעק, תדחה את כל המשחקים שמציעים לה, תנסה להרוס דברים בתוך הגן. בכל יום כשאני רואה אותה, אני מנסה להבין איזה יום יש לה היום, אבל גם זה יכול מאוד להשתנות. לקחתי אותה לחדר פיזיותרפיה כדי שתירגע בתוך הערסל, אבל בשלב מסוים שוב האנרגיות שלה עלו והיא התחילה לצעוק ולקפוץ. ובחצר היא כל הזמן התפשטה, והייתי צריכה לרדוף אחריה ולהלביש אותה. זה היה מתיש. בכל פעם שהתקרבתי אליה ראיתי שהשיער שלה נורא מלוכלך, ותהיתי מתי בפעם האחרונה חפפו לה את השיער, או אפילו קילחו אותה, ופשוט כאב לי הלב. ויש עוד כל מיני רגעים כאלה, כשהבפנוכו מתכווץ. למשל כשנ', אחד מהילדים האהובים עליי, מנהל איתי דיאלוגים קצרים שבנויים מאוצר המילים הדל שלו, עקב איחור שפתי, ואני מרגישה כמה הרבה יש לו לומר, והוא פשוט לא יכול. ואני כל כך מקווה שהוא עוד יוכל. או כשהבוסית הקטנה משחקת עם כמה ילדים בחצר, והם רצים ומטפסים על גדר קטנה, והיא לא יכולה לעשות כמותם, כי יש לה בעיות יציבה. או כשק', הפיליפיני המקסים, מניח ראש על השולחן ועוצם עיניים באמצע הפעילות, ואני יודעת שזה בגלל שהוא לא ישן טוב בלילות. אבל הרגעים האלה לא מצליחים להאפיל על הזמנים שבהם הלב שלי כמעט מתפוצץ מרוב אושר או גאווה, וטוב שכך.

מאוהבת בריי (מ"יומן השומן")!