בקצה השמים, כמו חלום.

* הגן שאני נמצאת בו הוא בעצם אשכול גנים, ולכבוד סוף השנה כל גננת הביאה לבת שירות שלה מתנה כלשהי (שרשרת ועוד משהו). לי לא הביאו, כנראה כי אני שייכת למועדונית, למרות שאני נמצאת גם ברוב השעות של הבוקר בכתה מסוימת, ומשמעותית מאוד שם. כמובן שיש את האפשרות שהמועדונית תקנה לי משהו, אבל קשה לי להאמין. גם כי אני בת השירות הראשונה שלקחו למועדונית, לא הייתה אף אחת לפניי, וגם... לא יודעת, לא מאמינה שהם יחשבו על זה. לא שזה כזה ביג דיל, והעניין הוא לא המתנה בכלל, אלא ההערכה שהיא משקפת על העבודה שלי. אבל לא משנה.

* התקבלתי לעבוד בקייטנה לילדים ובני נוער עם צרכים מיוחדים שתהיה באוגוסט. אני מאמינה שיהיה קשה ומאתגר, אבל גם חווייתי מאוד. מעניין איך זה לעבוד עם אוכלוסייה בוגרת יותר... אני מניחה שיותר קשה, כי עם ילדים הכל תמיד נורא חמוד. אצל גדולים, פחות. אבל אני שמחה על ההזדמנות הזו שניתנה לי, ועל הניסיון שאצבור בזכותה. יש עוד זמן, אבל אני כבר מחכה שיתחיל... כשאני חושבת על זה, זה קצת משכיח ממני את העובדה ש-

* עדיין לא יודעת מה קורה איתי בשנה הבאה מבחינת השירות הלאומי, ואין לי מילים כדי לתאר את כמה שזה מדכא אותי ומוציא לי את כל הרוח מהמפרשים. אני מרגישה שאני תלויה בבירוקרטיה ובאנשים קטנים שלא שמים עליי, בעיקר מישהי אחת מטומטמת שלא עונה לי, וזו הרגשה מזעזעת. זה נשמע כאילו אני מוציאה את הסיטואציה מפרופורציות, ובמידה מסוימת זה באמת ככה, אבל אחרי הכל זה החיים שלי. אין לי כוח לחוסר וודאות הזאת, ואני גם פוחדת לסגת מבחינת המצברוח למה שהיה פעם. ואני פשוט לא מוכנה לחזור לשם. אבל בינתיים פשוט אין לי כוח לעצמי. אני בוכה הרבה.

* ירדתי להביא שקיות סופר מהאוטו של אמא והרגשתי הכי חרא בעולם. לבשתי פיג'מה ונעלתי כפכפים חדשים שקניתי בקרוקס, עם פלטפורמה קטנה, לא שיא היופי אבל יחסית חמודים. הרגשתי שהשיער שלי נתלה לי מהראש, הוא כבר ארוך מדי, אני רוצה להסתפר אבל אני מפחדת משינויים. וגם כמהה להם. למה אני לא יכולה להיות פשוטה יותר? נכון שזו שאלה של אנשים שחשים מורכבים? אבל זה לא ככה, פשוט נמאס לי שהכל קשה לי כל כך.

* כמעט שכחתי לכתוב שהשבוע הייתה מסיבת סיום בגן, והיה יפה אבל גם נורא עצוב. כל כתה הכינה מאכל כלשהו, אז ראינו סרטונים שתיארו את תהליך ההכנה שהילדים עשו, וזה היה ממש חמוד. שיחקתי עם עצמי במשחק "התאם את ההורה לילד" וזה היה משעשע. יש ילדים שנראו כמו העתקים קטנים של ההורים שלהם, והיו ילדים שנראה שכל קשר בינם לבין הוריהם הינו מקרי בהחלט. היה משעשע במיוחד לראות את חבורת האימהות הפיליפיניות שישבו אחת ליד השנייה. דיברתי עם חלקן, והן היו ממש חמודות. דיברתי גם עם כמה הורים מהכתה "שלי", וגם מכמה של כתות אחרות, והם היו מקסימים, וזה שימח אותי. אבל... ראיתי את אמא של דבורה, סופסוף. שמעתי עליה שהיא לא ממש בסדר, אבל רק כשראיתי אותה הבנתי עד כמה. בפעם הראשונה שראיתי אותה, היא החזיקה את הידיים של דבורה וניסתה לרקוד איתה בכוח לצלילי המוסיקה שהייתה ברקע, למרות שהיה ברור שדבורה לא רוצה. שום רכות, שום עדינות כלפיה. קצת אחרי זה, הילדים שרו שיר בישיבה לכבוד ההורים, ועשו תנועות תוך כדי שהם מחזיקים אביזר כלשהו. דבורה ישבה עליי, ועשיתי יחד איתה את התנועות, ותוך כדי אמא שלה ניסתה לצלם אותה בפלאפון. לאורך כל השיר אמא שלה צעקה: "דבורה! תסתכלי עליי! תסתכלי למצלמה! דבורה!!! מה, את לא יודעת איך קוראים לך?! תסתכלי עליי! אני אקח לך את זה! [את האביזר שהיא החזיקה] דבורה! תסתכלי עליי!". זה היה נורא, ועוד הייתי בלב הסיטואציה. לא יכולה לחשוב בכלל איך זה היה בשביל דבורה, ואיך זה בכלל לחיות עם אמא כזאת. לדבורה יש אחים גדולים שגם הם סובלים מפיגור שכלי, ואני יודעת שאחד מהם נמצא בפנימייה, בגלל שהוא מאוד אלים. לפעמים אני מסתכלת עליה ולא רוצה שהיא תחזור הביתה.
אבל ראיתי גם את ההורים של ק', הילד הפיליפיני הכי מדהים בעולם - שהם לא בדיוק ההורים שלו; זו אמא שלו ובן הזוג שלה. אבל היה אפשר לראות שהקשר בין ק' לבין בן הזוג של אמא שלו הוא מדהים: כש-ק' ראה אותו הוא רץ אליו בשמחה מטורפת, קפץ עליו וחיבק אותו כל כך. וראו שהגבר הזה אוהב אותו בכל מאודו, ומתייחס אליו כאילו היה בנו. זה פשוט חימם לי את הלב.