בקצה השמים, כמו חלום.

♣ הילדים מתיישבים לארוחת ארבע, אני הולכת לכיוון הדלת כי זו שעת סיום העבודה שלי.

אני: ביי, חברים!
קסם: ביי, אני אוהב אותך!

אני: גם אני אוהבת אותך צ'וץ'.

קסם: את יודעת, אני אכתוב לך מכתב.

אני: *נמסה* איזה כיף לי!

קסם: כן, ובסוף יהיה כתוב: "באהבה, קסם".

אני: *נמסה עוד יותר* תודה, צ'וץ'. ביי!

האפרוח: (במבטא הרוסי המתוק בעולם) אל תלך ממני...

אני: (לטולה) אוקיי, אני פשוט אלך, כי אני לא יכולה יותר להכיל את כל האהבה הזו.

♣ הנסיכה בטיפול עם המרפאה בעיסוק, משחקות משחק קלפים.

הנסיכה: את מערבבת כמו מ"ל. (אני מ"ל. מקום לדאגה, עוקבים?)

המרפאה בעיסוק: באמת?

הנסיכה: כן, בדיוק!

ה"ב: איזה מגניב! כיף עם מ"ל, נכון?

הנסיכה: כן, אני ממש אוהבת אותה!
אח"כ המרפאה בעיסוק סיפרה לי את זה, והרגשתי איך פיזית הלב שלי מתרחב מרוב אהבה לילדה המדהימה הזו.

♣ אתמול, כשהגעתי לגן, מוגלי קפץ עליי ופשוט לא רצה לעזוב. כשהסתובבתי בגן, הוא החזיק את היד שלי. כשהלכתי לשבת על ספסל בחצר הוא ישב עליי איזה חמש דקות, בלי לקום. וכל מה שהוא עשה זה לחבק אותי, להתרפק עליי, לחייך ולצחוק. אולי הוא התגעגע אליי, אולי הייתה לו חסרה הקירבה... זה לא ממש משנה, כי בכל מקרה אני אוהבת אותו כל כך והכי שיש.

ואלו הם החיים שלי בגן. הו כן.

♣ התחלתי להרגיש שהגלילה המכאנית בפיד של הפייסבוק והצפייה באשליית החיים של אנשים מתחילה להחליא אותי, אז במקום להתרחק מזה כמו כל אדם שפוי, פשוט ישבתי ומחקתי את רוב ה"חברים" שלי שם. נותרו 179, שזה עדיין מרגיש לי ממש הרבה. אבל זה יותר טוב ממקודם. העפתי הרבה מהאנשים שאני לא בשום קשר איתם, ובמיוחד את האנשים שאני שונאת לראות את החיים שלהם. זה הרגיש טוב.

♣ יש המון חוסר וודאות לגבי מה אני אעשה עם החיים שלי בשנה הבאה. שזה דווקא בסדר, ונורמלי וטבעי לחלוטין. מה שלא בסדר זה שזה מלחיץ אותי כל כך. המוח שלי כמעט משתגע מרוב התעסקות, מחשבות, תהיות וחיפוש חסר תוחלת של מידע באינטרנט. הרגעה עצמית היא משהו שאני צריכה לעבוד עליו ולפתח אותו, כי החוסר שלו הופך את החיים שלי לממש קשים. אבל אוף, זה ממש מורכב, כי אני כן רוצה להישאר בתחום החינוך המיוחד ולמצוא עבודה בזה, אבל אני לא רוצה לעבוד בשילוב, אבל אני כן אולי רוצה להיות תרפיסטית בשיטת ABA, אבל אני גם רוצה לעשות משהו שונה לגמרי, אבל אבל אבל. זה כאילו שאם אני כבר יודעת מה אני רוצה ללמוד - אני אמורה לדעת גם מה אני רוצה לעשות עד אז. אבל אני לא. לפעמים אני צריכה להזכיר לעצמי שאני בחורה צעירה בת 20, ושבלבול וחיפוש עצמי ותהיות הם חלק מהעניין כרגע. ומהשיחה עם הפסיכו' הבנתי גם שזה שבשנה וחצי האחרונות אני נמצאת בסביבת אנשים מבוגרים ממני (גם אם לא בהרבה), שכבר יש להם קריירה ויציבות בחיים, משפיע עליי. זה גורם לי לחשוב שאני צריכה להיות כמוהם, ואני לא. היא גרמה לי גם להבין שחסר לי להיות בסביבה צעירה. הפעם האחרונה שהייתי בסביבה כזאת הייתה כשהייתי בצבא, וזה היה לפני מלא זמן. אז זה משהו לחשוב עליו בנוגע לשנה הבאה. פשוט רוצה לדעת לאפשר לעצמי להיות בסימן שאלה. לקבל את חוסר הוודאות, אולי אפילו לחבק אותה.

♣ באקט אמיץ, אחותי מרחה לי לק על ציפורני הידיים. מעניין כמה זמן זה יחזיק אצל מתעסקת-אובססיבית-בציפורניים כמוני.

♣ אני עושה ספורט, לא הרבה מאוד כי אני לא רגילה, ובמסגרת מאוד מוגדרת, אבל זה עושה לי טוב. יש רגעים שאני שונאת את זה ומרגישה שאני מציפה את הרצפה עם הזיעה שלי, אבל אני אוהבת את ההרגשה שאחרי, את ההליכה הביתה עם התחושה שעשיתי עם עצמי משהו.

♣ העולם החברתי שלי מצומצם יותר מכפי שהייתי רוצה, זה ידוע. יש לי שלושה חברים טובים וקרובים, ועוד שניים רחוקים יותר. אחת הסיבות לזה היא שכאמור, אני נמצאת בסביבה יומיומית שלא כוללת אנשים בגילי, ולכן אין לי הזדמנות לפתח קשרים חברתיים. ביולי אני (כנראה) טסה למחנה קיץ בחו"ל, עם אנשים מכל העולם, וזו נסיעה שקצת מסמנת את היציאה שלי לעולם. זה קצת מפחיד, אבל אני לא מתכוונת לתת לפחד למנוע ממני לחוות חוויות שאולי יהיו מהנות ומעשירות בשבילי. I go, girl 

המילים קצת נוגות וכאילו משלימות-עם-העצב, אבל המלודיה נעימה לאוזניים שלי, אז החלטתי להזדהות רק עם המשפט "I'm alright" ולא עם כל הקשקושים האלה על בדידות  אני גם אוהבת את המשפט "Sticks and stones break my bones, but tears don't leave a scar".