בקצה השמים, כמו חלום.

ביום רביעי נפגשתי עם ד' המקסימה. סיפרתי לה על הפחדים מהתקופה שאחרי החזרה שלי מחו"ל ביולי, על הדרכים בהן אני מנסה לנצח את חוסר הוודאות. היא אמרה דברים יפים וחכמים שמאוד הבנתי אותם והתחברתי אליהם, אבל הייתי גם מיואשת כי לא היה לי מושג איך אני הולכת להרגיש אותם גם בלב, ולא רק להאמין להם בראש. ואז, אחרי כמה שעות, קיבלתי טלפון מאחד מבתי הספר שמקיימים קורס פסיכומטרי. הנטייה הראשונה שלי הייתה: "הו, בואי נקשיב, זה חשוב ורלוונטי בשבילי", אבל אחרי שנייה הייתי כזה (בראש): "רגע, למה בעצם אני צריכה להחליט כבר עכשיו אם אני הולכת לקורס עוד 5 או 6 חודשים?! מה זה משנה בכלל?". נשבעת שכמעט צרחתי על מי שהתקשר אליי שאני ממש לא אמורה לחשוב על זה עכשיו, אבל אז נזכרתי שהוא בסה"כ איש מכירות וניתקתי בנימוסיות המגושמת שלי. הרגשתי כאילו ההבנה הזו נחתה עליי באמצע החיים, ולא היה לי מושג איך לא ראיתי את זה קודם: אין מה להילחם בתקופה חסרת המסגרת שתגיע אחרי שאחזור מחו"ל; להפך - זה נכון וטבעי שתהיה תקופה בזאת, וזה יהיה בדיוק הזמן שלי לתהות על העתיד, לבחור את העיסוקים הקרובים שלי (פסיכומטרי? עבודה?) ולנוח. אין מה למהר, ובטח שאין ממה להיבהל. נכון, עדיין חוסר הוודאות מפחיד אותי, זה לא נעלם, אבל אני מרגישה שהרבה יותר טבעי להתמודד איתו במקום לנסות "לפתור" אותו. אני עכשיו בגן, וחוץ מזה עושה עוד דברים שגורמים לי הנאה ואושר, וזו תקופה מדהימה שלא תחזור על עצמה. ומעכשיו אני הולכת לחיות אותה, לחיות את הכאן והעכשיו. וזה בסדר להסתכל מדי פעם באתרים של אוניברסיטאות ולחפש משרות בתחום החינוך המיוחד, אבל אסור לי להישאב לתוך זה כי זה פשוט עושה לי רע. ומאז שנחתה עליי ההבנה הזו יש בי כל כך הרבה יותר הקלה, ושקט. עוד ניצחון קטן (שהוא בעצם ענקי ומטורף) לאוסף. אפילו הפסיכו' התפעלה, וגרמה לי להעריך את עצמי יותר על זה. באמת שאני הבסט.

חוץ מזה, הימים בגדול טובים. טוב לי בגן וטוב לי גם בסופ"ש לנוח מהגן, אתמול הייתי בבייביסיטר וראינו ארתור (), והבנות לא רצו את שיר הערש הרגיל ("פזמון ליקינטון") וביקשו שאבחר שיר אחר, אז שרתי את "שמור לך חלום קטן". כשסיימתי, אחת מהן אמרה: "את צריכה ללכת לדה ווייס". אני לא שרה כזה יפה, אבל המשפט הזה שלה היה כל כך מתוק שפשוט חייכתי מכל הלב. והיום בעיקר התבטלתי לי בבית, ולא מזמן חזרנו ממסעדה ביפו, היה טעים. ממש כיף להסתובב שם, המסעדות מפוצצות באנשים ויש אווירה של חופש ושל ים, ועם המסגדים מסביב זה ממש מרגיש כמו להיות בחו"ל. ואכלנו גם גלידה, ואלוהים-למה-לכפיתולינה-אין-עוד-סניפים-במרכז-שהם-לא-ביפו. למה. 

יוטיוב הזכיר לי את תקופת סטייסי קנט שלי. עדיין בסט.