בקצה השמים, כמו חלום.

היום הגיעו רק שלושה ילדים: קיפי, פיצקי, ואפרוח. קסם ו-י' היו בגן המשלב, והשאר לא הגיעו. היה שקט. טולה הסבירה אתמול והיום, בצורה מקסימה ומותאמת, שהיום יום הזיכרון ושזה יום מיוחד בשביל חיילים, שהם אנשים גיבורים שלובשים מדים ושומרים עלינו ועל המדינה שלנו. ושחלק מהאנשים עצובים ביום הזה, אבל לא כולם. ושבזמן הצפירה המבוגרים עומדים וחושבים על החיילים ואוהבים אותם, אבל שהם (הילדים) לא חייבים לעמוד ויכולים להמשיך לשחק אבל בשקט. קיפי אמר שהוא רוצה "לעמוד דום" כמו שהוא עשה אתמול בערב עם אמא. טולה אמרה שהוא יוכל לעמוד עם הצוות, אבל שהוא לא חייב.
קרוב ל-11 כולנו היינו בחצר, הילדים והצוות. האפרוח שיחק בארגז החול, פיצקי הסתובב, וקיפי ישב לידנו על ספסל. תמיד בזמן צפירות אני עוצמת עיניים ומתכנסת בעצמי, אבל הפעם לא יכולתי להתאפק והצצתי מסביבי, רציתי לראות איך הילדים חווים את זה. קיפי ישב בשקט והסתכל עלינו. האפרוח המשיך לשחק בארגז החול, ולא היה נראה שהוא שם לב למה שקורה, למרות שלא ברור לי איך, זה צליל כ"כ מורגש. פיצקי שם אצבעות באוזניים, כמו שהוא עושה כשרועש לו מדי, התרוצץ והשמיע קולות, והיה נראה מאוד חסר שקט. אחת העובדות ניסתה לנחם אותו ולהרגיע אבל הוא הלך ממנה, והיא לא התעקשה. קצת לפני הסוף, קיפי נעמד ואמר שהוא עומד דום. הוא שאל את טולה אם הצפירה כבר נגמרה והיא היסתה אותו. כשהצפירה הסתיימה, טולה אמרה לו שהוא ישב מקסים וכל הכבוד שהוא שמר על השקט. אחר כך המשכנו כרגיל, כמה שאפשר כשהגיעו פחות ממחצית מהילדים בגן, עד שהגיע הזמן ללכת הביתה
 

את האמת, אני לא זוכרת איך זה היה בשנה שעברה, בגן הקודם שלי. אני אפילו לא זוכרת אם באתי לגן באותו יום או שלא, למרות שאיזו סיבה יש לי לא לבוא. מוזר. כאילו זיכרון שנמחק אצלי. ובכלל, היום הזה כל כך משונה. החיילים עם הכומתות והדרגות שחוזרים מבתי העלמין, ביחד עם עשרות העובדים שמקימים את הבמות ואת הדוכנים לקראת היום בערב. משהו צורם כזה, לא מדויק. גם אני חושבת, כמו רבים, שיש להפריד בין יום הזיכרון ליום העצמאות. אני חושבת שכולנו יודעים וזוכרים שיש קשר הדוק בין שני הימים האלה, לא צריך שהם יהיו רצופים כדי לזכור את זה.

אני תמיד נזכרת גם באח של אמא שלי, שכשהייתי קטנה היא סיפרה לי שהוא נהרג בתאונת דרכים, ורק כשבגרתי היא גילתה לי שבעצם הוא התאבד בתחילת שנות העשרים לחייו. לא כתוצאה מטראומת מלחמה (למרות שעשה שירות משמעותי וחשוב בחיל האוויר), אלא בגלל כל מיני סיבות שזה לא מרגיש לי המקום לפרטן. אולי לא מתאים לזכור אותו ביום הזה, אבל כשאני רואה את ההורים שאיבדו בן, את האחיות שאיבדו אח, אני חושבת על סבא וסבתא שלי ועל אמא שלי שגם איבדו. ונדמה לי שהמשפחות של אותם חללים שלקחו את חייהם בידם, לא מוכרות, נשכחות.

לא זוכרת מתי בפעם האחרונה יצאתי בערב יום העצמאות, הכל תמיד המוני ומגעיל כזה. מצד שני, אני גם שונאת לשבת בבית בערב הזה ולהרגיש כמו כישלון חברתי. אכן עסק ביש. השנה י' שיכנע אותי איכשהו, אני מנסה להיאחז באפס ציפיות כדי שלא אתאכזב אם לא יהיה כיף במקרה הטוב, או יהיה זוועה במקרה הרע.