בקצה השמים, כמו חלום.

אנשים לא הבינו למה רובי אוהב כל כך להיות שליח פרחים. "אתה רק נגרר הלוך ושוב עם האופנוע שלך בין החנות לבתים של אנשים, מה מעניין בזה בדיוק?", הם שאלו אותו, אבל רובי ידע שהם לא באמת רוצים לשמוע את התשובה, אז הוא פשוט חייך אליהם ושתק. "אתה יכול להאמין שהוא משליך ככה את חייו?", אמר פעם איש א' לאיש ב' אחרי שרובי כבר לא היה בסביבה. "לחלוטין לא", ענה איש ב'. "הוא לגמרי עושה לעצמו עוול, לעצמו ולפוטנציאל שלו. חבל, דווקא בחור חכם", הוסיף. "ממש לא", השיב איש א' בתוקפנות. "אולי פעם הוא היה חכם. להיות שליח פרחים. איזו שטות", הוא אמר, בגלל שאיש א' תמיד היה צריך לומר את המילה האחרונה.
 

אנשים לא הבינו, ורובי לא טרח להסביר להם. למה לו? ההסבר כרוך בחשיפה של הדבר הכי נחמד שיש לו בחיים כבר הרבה זמן, והיה לו נעים לשמור את המידע הזה לעצמו. כמו הרבה דברים בעולם הזה, גם רובי התחיל להיות שליח פרחים במקרה. הוא בדיוק השתחרר מהצבא, אחרי שירות ביחידה סודית של חיל המודיעין. כולם מסביב לחצו עליו להתחיל ללמוד או למצוא עבודה חשובה שתמצה את היכולות שלו – עם הכישורים והניסיון שלו, לאף אחד לא היה ספק שיחטפו אותו – אבל רובי היה בעיקר עייף, מבולבל ומותש אחרי שלוש שנים אינטנסיביות ששאבו ממנו את כל המרץ והאנרגיה. הוא העדיף בהרבה לשכב במיטה ולחשוב מחשבות שלא קשורות לעתיד בשום צורה. אז זה מה שהוא עשה, וכשהוא כן יצא מהבית הוא שוטט בחוסר מעש ברחובות העיר שלו, כשנתקל בשלט גדול על שמשה של חנות פרחים קטנה. "דרוש שליח!!!", זעקו אותיות שחורות וגדולות שנכתבו בכתב יד. "עם אופנוע למשרה קבועה!!! לא דרוש ניסיון קודם!!!". רובי משך בכתפיו. היה לו אופנוע, ומה רע בעצם? זו משרה קלה שיכולה להעביר לו קצת את הזמן עד שיבין את עצמו קצת יותר טוב.

אז הוא התחיל להיות שליח פרחים. הריטואל היה קבוע: הוא הגיע לחנות הפרחים, לקח זר ופתק עם שם וכתובת ונסע. ושוב. הייתם מצפים שעבודה כזו תשעמם מישהו חכם כמו רובי, אבל השיגרה הלא מלחיצה הזו דווקא הרגיעה אותו. סתוונית, אישה עם שם נוראי אך הולם את משרתה כמנהלת החנות, לא הרשתה לו לקחת יותר מזר אחד בכל פעם. "הפרחים שלנו תמיד טריים!!! בגלל זה המשלוחים הם רק בתוך העיר!!! זו התחייבות ללקוח!!!", היא צווחה אליו, למרות שהיה ממש לידה, ובכל פעם מחדש רובי התפלא שהיא מדברת ממש כמו שהיא כתבה במודעה שבחזית החנות. הוא גם הופתע לגלות שפרחים זה עסק בכלל לא אישי כמו שהוא חשב. רוב האנשים מזמינים משלוח בטלפון, נוקבים בסכום שהם מסכימים לשלם על הזר, וסומכים על שוזר הפרחים שיעשה כבר משהו יפה. מעטים האנשים שמגיעים ובוחרים בעצמם את ההרכב של הזר, והחנות עומדת ריקה רוב היום, אך עמוסה בפרחים שגורמים לה להדיף תמיד ריח ייחודי של מים, ניקיון, דשא וגשם. אז כל פעם רובי לוקח את הזר ואת הפתק ונוסע בתוך העיר. כשהוא מגיע לכתובת, הוא מוציא את הזר מתא המטען וצועד איתו לכיוון הדירה. הוא נהנה לדמיין לעצמו שהוא בחור שהולך להעניק זר לחברה שלו, או שהוא מישהו שקנה זר לאימו החולה. משהו כזה. סתם כי זה מעניין יותר. אבל החלק המעניין באמת קורה כשהוא מגיע. שלוש דפיקות, ולחכות. ולתהות מי יפתח. החור של העינית מתכהה, לפעמים שואלים "מי זה?" בקול חשדני. אבל בסוף כולם פותחים את הדלת. והקטע הוא שלא משנה מי עומד מאחורי הדלת – בחורה יפה, גבר מזוקן, נער מחוצ'קן, זקנה חייכנית או אישה מחויטת – אצל כולם עובר הזיק הזה של השמחה בעיניים כשהם רואים את רובי. כולם, ואין יוצא מן הכלל כאן, אוהבים לקבל משלוח פרחים. וכולם מקבלים את רובי בשמחה כזאת, כאילו הוא זה שרצה לשלוח להם זר. מצחיק, אבל זה מרים את הלב של רובי כמה סנטימטרים למעלה.
ובגלל זה רובי אוהב כל כך להיות שליח פרחים, ובגלל זה זה מה שהוא עושה כבר שנים. כי כשהוא משתתף בשמחה של האנשים האלה שקיבלו פרחים ממישהו שאוהב אותם, זה כאילו השמחה הזו היא גם קצת שלו.