בקצה השמים, כמו חלום.

♦ ארוחת צהריים בגן. פתאום י': "איזה כיף שאת כאן".

ליבי מתחמם, כמובן.  במיוחד בגלל שהוא כ"כ מופנם, ולאחרונה התחלנו קצת להתקרב וזה ממש משמח אותי.

קצת אחר כך, בלי שום הכנה: "נכון שאלוהים קיים?"

אני נאלמת, וכמוני כל הצוות. אני אומרת קצת בצחוק, מתוך מבוכה, שהשאלה הזו גדולה עליי ושאין לי את הסמכות לענות עליה. י' מסתכל עליי במבט מבולבל. טולה אומרת שזאת באמת שאלה טובה וחשובה, ושהרבה מבוגרים חושבים עליה ומנסים לענות עליה.

קצת אחרי זה, בחצר, קסם שואל את המטפלת הרגשית: "איך זה למות?". שוב אלם. היא שואלת בחיוך: "מה זה כל השאלות הכבדות האלה היום?", ועונה תשובה מאוד יפה עם דימוי של פרח שנובל ומת - וכבר לא שותה מים או נמצא בשמש.
אילו ילדים הם, בחיי.

♦ מסק נעדר מהגן כבר הרבה הרבה זמן. הוא מאושפז בבי"ח בגלל שהתחילו לו התקפי פרכוסים, והוא אובחן באפילפסיה. למרות שקשה לי איתו, אני דואגת לו והוא מאוד חסר בדינמיקה החברתית של הילדים בגן. לפני כמה ימים טולה, בחוכמתה הרבה, העבירה מפגש עליו, ועודדה את הילדים להגיד מה הם מרגישים לגבי זה שמסק לא נמצא בגן הרבה זמן. י' אמר שהוא מתגעגע, קסם היה על סף דמעות, וכשטולה אמרה שהיא רואה שקשה לו לדבר על זה הוא אמר ש"לא קל לו" כמו מבוגר קטן, האפרוח אמר שהוא לא רוצה שמסק יחזור, וקיפי בכלל לא הסכים לשבת למפגש ואמר ש"זה מפחיד אותו" (לדבר על חולים. הוא גם נורא היפוכונדר). בקשר לאפרוח, נראה לי שהבנתי למה הוא לא רוצה שמסק יחזור. הרי לאפרוח ממש קשה עם שינויים, והיה לו מאוד לא קל עם זה שמסק נעלם פתאום. אבל עכשיו הוא התרגל למצב הזה, ומבחינתו, זה שמסק יחזור עכשיו, זה אומר עוד שינוי להתמודד איתו (לא שהוא אמור לחזור בקרוב). כשאמרתי את זה לאחת העובדות, היא הוסיפה שמאז שמסק לא נמצא, אז י' קצת החליף אותו באפרוח כפרטנר למשחקים, במיוחד בחצר, והאפרוח מאושר מזה כמובן. אז זה שמסק יחזור אומר ש-י' כבר לא ישחק איתו כל כך הרבה.

♦ מוגלי כל כך חכם. לפני כמה ימים היינו בלמידה, ושיחקנו בכלי המטבח, והוא ביקש עם האייפד "כוס", "צלחת", וכו'. היה לי גם בקבוק גדול של חלב, אבל לא הופיע לו באייפד סמל של חלב, והוא לא ידע איך לבקש אותו. אז הוא לחץ על קטגוריית המשחקים, נכנס לחיות, ולחץ על הפרה. הייתי בהלם. איזו הבנה... הוא פשוט ממשיך להדהים אותנו כל פעם מחדש.

♦ בשיחה השבועית שלי ושל מנחת השילוב על הנסיכה, הגענו למסקנה שהיא מרביצה לאחרים כשהיא מתוסכלת ולא מצליחה לעשות משהו שהיא רוצה. אז התחלנו במעין תוכנית התנהגות בשילוב שמחזקת אותה על זה שהיא שומרת על הידיים, וזה עבד היום די יפה. כשהיא שיחקה ליד שולחן וכל החלקים התפזרו לה, היא העיפה אותם, אבל רק צעקה: "מכה!" ולא באמת הרביצה, אז אמרתי לה שאני ממש גאה בה שהיא שמרה על הידיים שלה. וגם במפגש, היא ישבה ממש יפה ורגוע (מה שלא קל לה) ואפילו השתתפה במשחקים, שהיו מאוד פיזיים ועם סכנה לפלישה למרחב האישי (מה שממש מלחיץ אותה), ולמרות זאת היא לגמרי הבינה את החוקים, שיחקה היטב והצליחה להיות חלק מהסיטואציה, ונהנתה מאוד. אני כל כך גאה בה ושמחה על ההתקדמות שלה מתחילת השנה. זה מעודד אותי בהקשר של שנה הבאה, בה היא תהיה בשילוב מלא בגן רגיל. היא תהיה בסדר.

♦ היום ביקרתי בגן של שנה שעברה בפעם השלישית והאחרונה. רציתי לבוא עוד פעם אחת לפני סוף השנה, אבל אני לא חושבת שאבוא יותר. קודם כל בגלל שאני מרגישה שאני פשוט שוברת לבוסית הקטנה את הלב בכל פעם שאני מבקרת. מצד אחד היא ממש שמחה לראות אותי (וזה לגמרי הדדי) ומחבקת אותי מלא, הילדה המדהימה הזאת, ומצד שני שואלת כל הזמן למה אני כבר לא איתם ומבקשת ממני להישאר, כמעט מתחננת. וזה עושה לי הרגשה ממש לא טובה. הסיבה השנייה היא שאני ממש לא מתגעגעת לגן הזה, וכל פעם שאני באה אליו, אני מרגישה שמחה על זה שאני בגן הנוכחי והנהדר שלי. שמחתי לראות שלאחת הילדות, שהייתה ממש מנותקת וכועסת על העולם, בין היתר בגלל בעיות בריאותיות שגרמו לראייה ושמיעה לקויות - יש מכשיר שמיעה. היא נראתה יותר "איתנו", הביטה בי (בערך) והחזיקה לי את הידיים, ותהיתי אם היא זוכרת אותי. שמחתי גם לראות ש-ל' מדברת קצת יותר, והבוסית הקטנה מתוקה ואהובה כרגיל, אבל חוץ מזה מצבם של הילדים שם בכלל לא להיט. זה לא כמו בגן שלי, שממש אפשר לראות את ההתקדמות של הילדים - תוכניות לימוד נבנות, מטרות מושגות, ממשיכים הלאה. וזה די מדכא שלא אצל כולם זה ככה.

♦ אני כבר לא כותבת כאן הרבה. גם לא קוראת ממש. אולי זה קשור אחד לשני. אולי לא. אולי זה בגלל הדיבורים על סגירת האתר. מבאס שזה המצב, אבל אני לא רואה את עצמי כותבת במקום אחר. כבר יש כאן את האנשים שאוהבים לקרוא את מה שאני כותבת, ויש כאן את האנשים שאני אוהבת לקרוא את מה שהם כותבים. ועוד שבוע הבלוג יהיה קיים שנתיים. איזה מוזר זה.