בקצה השמים, כמו חלום.

בלילה מתאגדות כל המחשבות כולן ונעות בחופשיות בתוך הראש שלי. רגע ועוד רגע, אסופה שלמה של תחושות והבעות. אני רוצה ללמוד להיות לבד. לא, סליחה, זה לא רצון - זה צורך. אני צריכה. אני חייבת. בשביל עצמי... אני מוכרחה להפסיק להתעטף בשמיכת הטלאים המלוכלכת של הבדידות בכל פעם שאין לי מישהו זמין לדבר איתו. אני חייבת להצליח לנחם/לשעשע/לעניין את עצמי במקום לטבוע במים השחורים. אבל זה קשה, כי כמו שאמרתי, בלילה מתאגדות כל המחשבות כולן. אני חוזרת מהגן עם חול בנעליים וסיפוק אמיתי. אני כל כך אוהבת אותם, את הנשמות הטהורות האלה. עיניים רגישות שמביטות בי מבעד למשקפיים, שפתיים חמות (וחומות) שמנשקות את הלחי שלי, פה פטפטן וחייכן שמבקש "חיבוט" (=חיבוק), יד שתופסת את ידי בתקשורת ללא מילים, זרועות מגושמות שנכרכות סביבי. אני אוהבת ומקבלת אהבה בעוצמות גבוהות, אז איך זה שעדיין יש לי את החלל הזה בבטן , המכאיב, שבגללו אני מרגישה כל כך חסרה? מישהו שיחשוב שאני יפה. שארצה אותו תמיד. שאגמע את מילותיו, והוא את שלי. וזה ירגיש כל כך חדש וזר, ובכל זאת הכי טבעי ומוכר בעולם. הייתכן? אולי זה שאני חושבת על זה כל כך הרבה, גורם לרעיון להידחק לעתיד הרחוק, כל פעם קצת, אבל כמו שאמרתי, בלילה מתאגדות כל המחשבות כולן, ואין מניעה. לשבת באוטובוס עם המצח מוצמד לחלון, ולקלוט בזוית העין את הגבר הראשון שאני חושבת שהוא יפה למרות שיש לו שיער ארוך. הוא נעים לי בנוכחותו הלא-מתאמצת, בכך שהוא יודע מה הוא שווה. ושימות העולם. וקודם בתחנת האוטובוס, בחור נאה ומחויך שגרם ללב שלי לרעוד קצת. ואז נעלם מאחורי התחנה, וכשבאתי לעלות על האוטובוס שלי, אחרי כמה צעדים ותפילה (בבקשה תעלה לאוטובוס הזה?), ראיתי אותו מתכופף על הרצפה, משרבט לעצמו כמה דברים על נייר שעל המדרכה, עדיין מחויך. וכמו הבחור באוטובוס - מה אכפת לו מכולם? הוא יושב על הרצפה וכותב. בנוכחותם של אנשים כאלה אני מרגישה כל כך גמלונית ומביכה, מדדה לי בחוסר-חן מגוחך לעבר היעדים הקטנים שלי. מסתבכת עם הז'קט, מסתבכת עם התיק, נחבטת מפה ומשם.
אולי מה שחסר לי בעצם הוא קורטוב קלילות, כשחושבים על זה.

נכתב בהשראתה, ומוקדש לה, באהבה אינסופית.

השנים הספורות שחייתי עד כה

הן רצף של ידיים מחזיקות

לפעמים חזק, לפעמים פחות

תמיד מובילות אותי קדימה

כופות עליי ללכת קדימה.

בעוד אני

אלת החופש והתעוזה

אלת ההתלהבות והדממה

בין בכי לצחוק זורם

נחל של ג'בריש ממעמקי נפשי

אני פרועה ופראית

והדבר היחיד שאתם צריכים להבין

הוא שאני לא רצה ומשתוללת מתוך גחמה

אני פשוט חייבת לעשות את זה

כי אני ציפור דרור.

אז אני מתנדנדת כי נולדתי לעוף

גבוה גבוה

מעל האנשים

לנצח

הייתי אתמול בערב בהופעה (אני לא אגיד איזו הופעה, אבל כן אגיד שבשורה לפניי ישבה חני נחמיאס. אז חני, אם את קוראת את זה - חולה עלייך, את מושלמת!). בהופעה השתתף בחור שניגן על פסנתר (שמעתה ייקרא "הפסנתרן"), שמהרגע שעלה לבמה גנב את ליבי. קשה להסביר בדיוק מה משך אותי בו כל כך. טוב, ברור שקודם כל החיצוניות, שהייתה בול הטעם שלי: עור בהיר, עיניים בהירות גם הן (קיצר, אשכנזי לאלתר), שיער שטני באורך המושלם ופנים נעימות, נראה בערך בן 26-27. אבל כל הטוב הזה היה רק בונוס לדברים שראיתי בו ככל שההופעה התקדמה: חיוך כובש של שיניים לבנות, צחוק אמיתי של עיניים עצומות, התמסרות מדהימה לפסנתר (טוב, בסדר, אלו היו קלידים, אבל אין מצב שאני קוראת לו "הקלידן". חוץ מזה, היה ברור שהוא פסנתרן בנשמתו ♥), ריכוז והנאה מההופעה גם בקטעים בהם לא השתתף. אז מדי פעם הצצתי אליו, ובאחת הפעמים גם הוא הסתכל עליי. הייתי בטוחה שאני מדמיינת, אבל אז זה קרה שוב! ושוב! ושוב! ושוב! כן, בייבי! כן! אל תפסיק! אהמ, סליחה, איפה היינו? אז כן, לגמרי החלפנו מבטים כל ההופעה, ואפילו כמה חיוכים. זה היה לגמרי הגיוני, כי ישבתי באחת השורות הראשונות, שהיו מוארות יחסית. אגב, החברה הכי טובה שלי, שאיתה באתי, (אני ממש חייבת למצוא לה כינוי להשתמש בו כאן, אה?) טענה אחר כך שהוא בכלל הסתכל עליה! פשוט אין גבול לחוצפה של אנשים. 

בקיצור, אחרי שיצאנו מההופעה היה איזה רגע ששקלתי להיות הכי לא אני בעולם ולחפש אותו ולגשת אליו, אבל אז נזכרתי שזו אני וזנחתי את הרעיון. חצי שעה אחרי זה, החברה ואני יושבות בבית קפה, וכמו סטוקריות טובות מחפשות את שמו בגוגל, ואז מגגלות את השם שמצאנו (איזו המשכיות נפלאה). היי, איזה אדיר, יש עליו אפילו ערך בויקיפדיה! והוא לא מוכר או משהו. טרילילי, נכנסת לערך, נולד בשנת 1975.

רגע, מה?

אני בוהה במספרים האלה, המוח שלי לא רוצה לעשות את החישוב, אבל הוא חייב.

הוא בן 39.

39!

שלושים ופאקינג תשע!

אשכרה 20 שנות חיים בין שנינו. מה.
איך, לעזאזל, זה יכול להיות?! הוא נראה מקסימום בסוף שנות העשרים שלו. הייתי בשוק. הייתי בהלם. הייתי ה-מו-מה. הייתי יפה, והיא קופה, זה הכל, כאילו דא. אבל באמת, איך זה ייתכן? מיותר לציין שהאבל על האובדן (של משהו שלא היה בכלל, אבל למה לפגום בדרמטיות) היה קשה מנשוא. 

ובמובן מסוים זה די מרגיז אפילו. כאילו, אם אתם מבוגרים, תיראו מבוגרים! אם אתם צעירים, תיראו צעירים! מה זו הרמאות הזו?

בזמן שהחברה כבר מזמן עברה הלאה, אני עדיין חשבתי על הפסנתרן. ואז זה היכה בי, שהפסנתרן באותו גיל שלו. האם מדובר בדפוס חוזר?
 

(בואי נדבר רגע על המשיכה שלך לגברים מבוגרים.

בואי לא.

למה?

כי זה מפחיד אותי. כי אני לא מבינה את זה.

אז בואי נבין את זה.

עזבי אותי, את לא הפסיכולוגית שלי אפילו.

להזכיר לך שגם עם הפסיכולוגית שלך את לא מדברת על זה?

את יודעת שאת קול פנימי ממש מעצבן?)

גרר.