בקצה השמים, כמו חלום.

נזכרתי בסיפור הקצרצר הזה של המינגווי כשנתקלתי במודעה למכירת עגלת תינוק/ת יקרה ומפוארת למדי "במצב ממש חדש".

קצת ממני, בנקודות:

* נזכרתי איך זה מרגיש ליהנות מהדברים הקטנים, כמו לצפות ב"חברים" בשישי בבוקר, כשאני שרועה על המיטה בעלצות שיא, אחרי שבוע מפרך בו לא הייתה לי דקת זמן לעצמי.

* הכיסוי לפלאפון שהזמנתי מאיביי הגיע סופסוף, והוא יפהפה. אני די מאוהבת בו.

* הכרתי לאחרונה הרבה שירים חדשים (בין היתר את השיר שבתחתית הפוסט) הודות לאתר המדהים הזה - תחנת רדיו אינטרנטית חינמית וחסרת פרסומות שמשמיעה מוזיקה מצוינת. מומלץ בחום (ואהבה).

* שבוע שני לשירות הלאומי חלף לו. העבודה באמת קשה ודורשת המון אנרגיות, אבל האהבה העצומה לילדים המדהימים האלה ויצירת הקשר המיוחד איתם פשוט מפצה על הכל.

* היום בערב נוסעים למשפחה בצפון. תמיד הרגשתי באירועים כאלה שאני צריכה להעמיד פנים שיותר טוב לי ממה שבאמת, אבל הפעם אני לא צריכה ללבוש מסיכה. באמת טוב לי. אז אני רק מקווה שיהיה לי עם מי לדבר ושלא אתבודד יותר מדי... לא נוח לי במיוחד במפגשים רוויי-אנשים.

* בזמן האחרון יש לי מיליון חלומות, חלקם מציאותיים להחריד, גדושים במשמעויות נסתרות יותר ופחות. אולי לראשונה בחיי, אין לי כוח להתעסק בתת מודע הזה שלי, אז אני בוחרת לא לזכור אותם. אבל אני זוכרת שהלילה היה לי חלום שללא ספק נועד, בין היתר, לגרום לי להרגיש טוב יותר על זה שאני בשירות לאומי ולא בצבא. די משעשע. אני זוכרת גם שחלק נרחב מהחלום כאילו הועבר דרך מצלמה שעשתה קלוז-אפ רצחני על פניהן של שתי דמויות בחלום.

* מוזר לי שהתחיל חנוכה, כי בתור מי שעובדת בגן ילדים במסגרת השירות, אצלי חנוכה כבר שבועיים  כל יום שרים משירי החג, אוכלים סופגניות (טוב, לא כל יום) ושוקדים על עבודות יצירה בנושא סמלי החג. שאר עם ישראל רק הצטרף עכשיו ;)

* בגלל קייטנת חנוכה בגן, שעות פעילותו מתקצרות והשעות שלי (רק לשבוע הזה) הופכות להיות מוקדמות יותר. אני לא מתה על זה, במיוחד לא על זה שאני צריכה לקום שעתיים לפני השעה הרגילה שלי, אבל אין מה לעשות. אהבתי לחזור הביתה לפנות ערב ולסגור את היום, יהיה מוזר לצאת בשעת אור. לפחות יש לי יום חופש בחמישי, והערב שלפניו ינוצל למטרה הנעלה של בילוי עם חברים, כך שלגמרי יש למה לצפות.

* דווקא כיף לי הקרירות הזאת שבחוץ, במיוחד כשאני לבושה בסוודר בורדו חדש, לחיי סמוקות והשיער הקצר שלי (שכבר לא כל כך קצר) מתנופף ברוח.

והיום העננים הלבנים

נחו על התכלת האינסופי

ואני עצרתי להתבונן

כי לדברים כאלה שווה להקדיש

כמה רגעים

אם לא חיים שלמים

וחייכתי

עולם הפוך;

שמיכה רכה תלויה גבוה בשמים

את מי היא מכסה?

 אי אפשר לומר שזו תוגת שישי השגרתית שמטפסת במעלה הבטן, יש משהו שליו יותר, אבל כמובן שהלילה עוד צעיר והכל עתיד להשתנות. הלוואי שלא ישתנה. אני מודדת רגשות בגרמים שלא מוציאים את המשקל מאיזון, מנסה למצוא את התרכיב שהוא אני כרגע. פחם סמיך של מחשבות שרופות יוצא מארובת ראשי, ואני שמחה להיפטר ממנו, להיטהר. יש הרבה נושאים מורכבים ורגישים בחיי - העולם החברתי, היחסים עם גברים באינטרנט, הקושי בקשרים עם גברים במציאות, ההורים שדואגים בצורה מוגזמת, ולמרות הכל אני שרויה במעין שלווה, ביטחון בעצמי שאיכשהו אעשה שיהיה טוב יותר. כמובן שגם עכשיו טוב. השירות ממלא אותי, בדיוק כמו שהוא אמור, ואני מאמינה שלאט לאט אצליח לפרום את הקשרים הסבוכים בתוכי. שזה מצחיק, כי רק הבוקר אצל הפסיכולוגית כמעט התחשק לי להקיא מרוב פלונטריי המייאשים, ותהייה כעוסה של למה אני ככה וכזאת. אבל המצב הוא שאני ככה וכזאת, ואחרי ההבנה אפשר להתחיל לשדרג את הקיים.

אז השבוע התחלתי את השירות הלאומי שלי , שהוא עבודה בגן חינוך מיוחד של ילדים עם פיגור שכלי. אני שמחה לבשר שההתחלה הייתה חלקה לגמרי - הצוות (החמוד בחלקו, כמו בכל מסגרת בעולם הזה) קיבל אותי יפה והתחלתי להכיר את המקום וההתנהלות שלו. והילדים? הילדים מקסימים, מדהימים, נפלאים, כל אחד בדרכו, וכל אחד עולם ומלואו. יש תקשורתיים יותר ופחות, מתפקדים יותר ופחות, אבל עם רובם הצלחתי למצוא שפה משותפת (או קצה שלה), והם הצליחו להיכנס לי עמוק לתוך הלב. מי שהכי התמקמה בו היא ט', משקפופרית גמלונית ונבונה, טובת לב ושופעת קסם, שכשהיא מדברת איתי אני יכולה להפוך לגוש חמאה מומס, וכשהיא מחייכת אליי אני מרגישה כאילו קרן של אור זורחת בתוכי. שמחתי במיוחד שהחיבור הוא הדדי, ויעידו על כך הריצה המצחיקה וקריאות השמחה שלה בכל פעם שאני באה, והיחס האוהב והקרוב כשאני לידה. חוץ ממנה יש את ל' הפטפטן הבלתי נלאה, ק' המלוכסן והשמח, ל' הצווחנית והמתוקה, א' היפהפה והעדין, נ' השקט והחייכן שמייחל למגע, מ' החולמנית והצחקנית, מ' החכם והפרוע, ועוד רבים אחרים ונהדרים לא פחות. אני באמת מקווה שהשירות הזה יהיה משמעותי עבורי, מספק וכייפי, בינתיים אני מרגישה לגמרי בדרך הנכונה. שני יתרונות קטנים אך משמעותיים הם הקירבה היחסית לבית שלי (עיר אחרת, אבל רק רבע שעה באוטובוס) והשעות הנוחות והמפנקות (עבורי): 10 בבוקר עד 6 בערב. כיף לי לקום מאוחר, ואין לי בעיה לחזור הביתה בשש וחצי. שלא תטעו, החיים שם ממש לא מרשמלו; העבודה קשה מאוד, גם פיזית וגם נפשית (הלב נכמר כשאתה רואה את מצבם של כמה מהילדים), ואין לי מושג איך אמורים להיות לי חיים אם אני חוזרת הביתה מותשת ורק חולמת על הרגע בו אכנס למיטה, אבל השהייה שם מספקת בצורה יוצאת דופן. האחראית עליי נראית ממש בסדר, ואני מקווה שיתפתח דיאלוג פורה גם איתה וגם עם הגננת שאני עובדת בצמוד עליה, ושאוכל באמת לתרום. קבענו ישיבת צוות מיד אחרי חנוכה, והמוח של בוגרת מגמת תיאטרון שאני מזמזם מרוב רעיונות לפעילויות - משחקי תיאטרון, תחפושות, שירים ממחזות זמר - שבשבילן אצטרך לקבל עזרה רוחנית וחומרית מחברים ומאנשים טובים (אולי אתם?), כשמעל כולם מרחפת השאלה איך לעזאזל מעבירים פעילות ראויה לילדים עם פיגור. מה יכול לעניין אותם? מה יגרום להם לשתף פעולה? איך להשאיר אותם מרוכזים? בטוחה שאקבל עצות והכוונה מהצוות במקום ומהאינטרנט, וקיצר, יהיה בסדר.

ונסיים בשיר שהתרגום הגוגל טרנסלייטי של הפזמון שלו הינו: