בקצה השמים, כמו חלום.

איזה כיף להרגיש חזקה יותר (למה הפסיכולוגית רק בשישי?! הכי מתה להשוויץ, למרות שהנושא המורכב הזה עדיין לא נכנס לחדר). "נדמה שאת פחות רעבה לזה", הוא אומר, והוא צודק; אני רעבה למשהו אחר. והמשהו האחר הזה הוא... איך לומר... אהבה. זוגיות. הצליל של המילים האלה חמים וסודי, כמו אבנים יקרות ולא מוכרות.
האם זה אומר שקצתי בחוויות מיניות דמיוניות, לא ממשיות (ולחשוב שבמקום כל זה יכולתי פשוט לכתוב - סייבר, על סוגיו השונים)? לא יודעת. יודעת שיש בהן כדי לגרום לי לתשוקה אדירה, ולהרגשה כבויה (יותר או פחות) מיד אחרי שהכל נגמר. לא מוכנה לאבד את עצמי בין הפנטזיות, חשק מיני הוא דבר חשוב ומבורך אבל אני יותר. ואולי חלק מהמסע שלי הוא ללמוד להרגיש חרמנית בלעדיו, לשמח את עצמי בכוחות עצמי.

ואולי אני אפילו מוכנה לדבר האמיתי, למילים שכתבתי בהתחלה. אבל זה לא משנה עכשיו. מה שמשנה הוא שאני מרגישה חזקה יותר, שולטת יותר במצבי, והכי חשוב - נכונה יותר לעצמי. ואני אוהבת את איך שזה מרגיש.

לילה טוב, והפעם עם ראש מחויך על הכר.

זכיתי לראות אותו מופיע בפסטיבל הג'אז לפני כמה שנים. חוויה מפעימה, לא פחות.

שבת אחר הצהריים, היא מתקשרת אליי, אני לא ליד הטלפון, שולחת לה וואטסאפ שפספסתי את השיחה ואם אפשר שנדבר יותר מאוחר. עם אייקון של כוכב.

אחרי חצי דקה היא מתקשרת. לוקח לי כמה שניות יותר מדי להבין שהיא בוכה.

בין שטף הדמעות היא מוציאה את המילים "אמא שלי נפטרה".

שקט.

"מה?", אני שואלת, כי אני מפחדת להודות שהבנתי. והיא חוזרת על המילים הפוצעות, המחרידות האלה.
 

יום ראשון בצהריים, אני מגיעה בפעם הראשונה בחיי לבית הקברות של העיר שלי. הבכי שלה, רועם ומיואש, קורע לי את הלב לחתיכות קטנות של עצב. המון אנשים מפוזרים ברחבה, את רובם אני לא מכירה, ועל פני כולם רואים את הכאב. לאורך כל ההספדים הנפש שלי מדממת מלח. איך אפשר לאבד אמא?

הולכים בעקבות הארון, ובראשי עולות מילים מתוך הספדים עתידיים לקרובים אליי. אני מנסה לגרש את המחשבות החולות אבל מילות התואר הכנות והבנאליות לא מרפות ממני. אני לא רוצה לכתוב על אמא. על אבא. על סבתא. על אחותי. ולמרות זאת המשפטים כאילו נכתבים מעצמם בתוך הראש שלי.

"תודה שהגעת", היא כתבה לי, והוסיפה מילות אהבה. אמרתי לה שלא תהסס להתקשר או לכתוב, כי אני שומרת בתוכי חיבוק במיוחד בשבילה.
איך אפשר לנחם. איך אפשר להקל.

אבא אומר שככה זה העולם.

אז למה העולם כל כך מכאיב?

הצל שלי משייט על מדרכה חשוכה

כמו ברווז בודד, בלי להקה.

השרשרת זהובה והקטיפה הירוקה

קצת לוחצת

במותניים

לא נורא.

הבטן השוקולדית במהרה

תקבל מנוחה.

וגם אני.

השיר הזה מתנגן לי באוזן

ואני חושבת:

"בסדר

אהיה"

וגם מאמינה בזה