כל כך קר ברכבת הישנה הזו לצפון. הקור עז וחודר לי לעצמות, מקפיא כל פיסת עור, מכוסה או חשופה. הוא נובע מהשטיחים, מהחלונות, מהתקרה, מהאנשים עצמם. צפופים צפופים ועדיין כל כך קר. אבל בחוץ יש שקיעה נהדרת, צבעי דמדומים רכים ושמש שנעלמת מהר מדי ומשאירה לי רק אור פלורסנט מנוכר. אני רוצה לטבול בשקיעה הזו, לרחוץ בכתמתמותה. להיות כתמתמה בעצמי, בהירה ורכה ומאירה, גם לקראת הסוף. תמדי יש תערובת של אנשים מעניינים ברכבות, והייתי גם כותבת עליהם אלמלא פרקי האצבעות הקרים שלי לא היו משוועים שאפסיק ואכניס אותם כבר לכיסים. אה, רגע, אין לי כיסים. דקה דומייה.
* הרגע הזה שהפלאפון של הפסיכיאטר שלך מצלצל באמצע הפגישה, והשיר המתנגן הוא wrecking ball. בחיים לא צחקתי ככה (בלב).
* גם אתם פוחדים להירדם (כתבתי בהתחלה "להירגם", שזה מעניין אך לא קשור) ברכבות בגלל אמיל והבלשים?
* איזו מילה יפה זו "בפאתי".
* שרתי היום
לדבורה את "פזמון ליקינטון". אחרי כמה דקות, כשהתנדנדנו והיא צחקה מכל הלב, היא פתאום שרה משהו שמזכיר את המילים "טיפה ועוד טיפונת"... ונראתה הכי מאושרת בעולם, ופתאום גם לי היה נורא טוב.
* מה שאני שונאת בפסיכיאטר שלי הוא שכל הזמן (בכל ארבע הפגישות שהיו לנו עד כה) הוא מדגיש בפניי את מה שאני צריכה לעבוד עליי. שבעיקרון זה דבר טוב, אבל הניסוחים שלו גורמים לי להרגיש שאני לא בסדר. מזל שאני צריכה להיפגש איתו רק פעם בחצי שנה! או במילותיו: "דברי איתי בספטמבר". הו כן.
(ומחשבות זערוריות: א. ספטמבר זה בעוד חצי שנה? זה אומר שאני בת 19 וחצי! יופידיהיי! ב. בספטמבר מתחילים הלימודים ג. נכון, אבל זו תהיה כבר השנה השלישית שלא תלמדי בה. Move on!)
* אני אלופה בלהמציא כותרות ממש פואטיות לפוסטים שלא מכילים דבר מלבד השטויות שלי.
היה לי כיף כשהכנתי לעצמי סנדוויץ' בשעת בוקר לא מוקדמת, ואז היה את השיר הזה ברדיו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: