בקצה השמים, כמו חלום.

אנשים לא הבינו למה רובי אוהב כל כך להיות שליח פרחים. "אתה רק נגרר הלוך ושוב עם האופנוע שלך בין החנות לבתים של אנשים, מה מעניין בזה בדיוק?", הם שאלו אותו, אבל רובי ידע שהם לא באמת רוצים לשמוע את התשובה, אז הוא פשוט חייך אליהם ושתק. "אתה יכול להאמין שהוא משליך ככה את חייו?", אמר פעם איש א' לאיש ב' אחרי שרובי כבר לא היה בסביבה. "לחלוטין לא", ענה איש ב'. "הוא לגמרי עושה לעצמו עוול, לעצמו ולפוטנציאל שלו. חבל, דווקא בחור חכם", הוסיף. "ממש לא", השיב איש א' בתוקפנות. "אולי פעם הוא היה חכם. להיות שליח פרחים. איזו שטות", הוא אמר, בגלל שאיש א' תמיד היה צריך לומר את המילה האחרונה.
 

אנשים לא הבינו, ורובי לא טרח להסביר להם. למה לו? ההסבר כרוך בחשיפה של הדבר הכי נחמד שיש לו בחיים כבר הרבה זמן, והיה לו נעים לשמור את המידע הזה לעצמו. כמו הרבה דברים בעולם הזה, גם רובי התחיל להיות שליח פרחים במקרה. הוא בדיוק השתחרר מהצבא, אחרי שירות ביחידה סודית של חיל המודיעין. כולם מסביב לחצו עליו להתחיל ללמוד או למצוא עבודה חשובה שתמצה את היכולות שלו – עם הכישורים והניסיון שלו, לאף אחד לא היה ספק שיחטפו אותו – אבל רובי היה בעיקר עייף, מבולבל ומותש אחרי שלוש שנים אינטנסיביות ששאבו ממנו את כל המרץ והאנרגיה. הוא העדיף בהרבה לשכב במיטה ולחשוב מחשבות שלא קשורות לעתיד בשום צורה. אז זה מה שהוא עשה, וכשהוא כן יצא מהבית הוא שוטט בחוסר מעש ברחובות העיר שלו, כשנתקל בשלט גדול על שמשה של חנות פרחים קטנה. "דרוש שליח!!!", זעקו אותיות שחורות וגדולות שנכתבו בכתב יד. "עם אופנוע למשרה קבועה!!! לא דרוש ניסיון קודם!!!". רובי משך בכתפיו. היה לו אופנוע, ומה רע בעצם? זו משרה קלה שיכולה להעביר לו קצת את הזמן עד שיבין את עצמו קצת יותר טוב.

אז הוא התחיל להיות שליח פרחים. הריטואל היה קבוע: הוא הגיע לחנות הפרחים, לקח זר ופתק עם שם וכתובת ונסע. ושוב. הייתם מצפים שעבודה כזו תשעמם מישהו חכם כמו רובי, אבל השיגרה הלא מלחיצה הזו דווקא הרגיעה אותו. סתוונית, אישה עם שם נוראי אך הולם את משרתה כמנהלת החנות, לא הרשתה לו לקחת יותר מזר אחד בכל פעם. "הפרחים שלנו תמיד טריים!!! בגלל זה המשלוחים הם רק בתוך העיר!!! זו התחייבות ללקוח!!!", היא צווחה אליו, למרות שהיה ממש לידה, ובכל פעם מחדש רובי התפלא שהיא מדברת ממש כמו שהיא כתבה במודעה שבחזית החנות. הוא גם הופתע לגלות שפרחים זה עסק בכלל לא אישי כמו שהוא חשב. רוב האנשים מזמינים משלוח בטלפון, נוקבים בסכום שהם מסכימים לשלם על הזר, וסומכים על שוזר הפרחים שיעשה כבר משהו יפה. מעטים האנשים שמגיעים ובוחרים בעצמם את ההרכב של הזר, והחנות עומדת ריקה רוב היום, אך עמוסה בפרחים שגורמים לה להדיף תמיד ריח ייחודי של מים, ניקיון, דשא וגשם. אז כל פעם רובי לוקח את הזר ואת הפתק ונוסע בתוך העיר. כשהוא מגיע לכתובת, הוא מוציא את הזר מתא המטען וצועד איתו לכיוון הדירה. הוא נהנה לדמיין לעצמו שהוא בחור שהולך להעניק זר לחברה שלו, או שהוא מישהו שקנה זר לאימו החולה. משהו כזה. סתם כי זה מעניין יותר. אבל החלק המעניין באמת קורה כשהוא מגיע. שלוש דפיקות, ולחכות. ולתהות מי יפתח. החור של העינית מתכהה, לפעמים שואלים "מי זה?" בקול חשדני. אבל בסוף כולם פותחים את הדלת. והקטע הוא שלא משנה מי עומד מאחורי הדלת – בחורה יפה, גבר מזוקן, נער מחוצ'קן, זקנה חייכנית או אישה מחויטת – אצל כולם עובר הזיק הזה של השמחה בעיניים כשהם רואים את רובי. כולם, ואין יוצא מן הכלל כאן, אוהבים לקבל משלוח פרחים. וכולם מקבלים את רובי בשמחה כזאת, כאילו הוא זה שרצה לשלוח להם זר. מצחיק, אבל זה מרים את הלב של רובי כמה סנטימטרים למעלה.
ובגלל זה רובי אוהב כל כך להיות שליח פרחים, ובגלל זה זה מה שהוא עושה כבר שנים. כי כשהוא משתתף בשמחה של האנשים האלה שקיבלו פרחים ממישהו שאוהב אותם, זה כאילו השמחה הזו היא גם קצת שלו.

היום הגיעו רק שלושה ילדים: קיפי, פיצקי, ואפרוח. קסם ו-י' היו בגן המשלב, והשאר לא הגיעו. היה שקט. טולה הסבירה אתמול והיום, בצורה מקסימה ומותאמת, שהיום יום הזיכרון ושזה יום מיוחד בשביל חיילים, שהם אנשים גיבורים שלובשים מדים ושומרים עלינו ועל המדינה שלנו. ושחלק מהאנשים עצובים ביום הזה, אבל לא כולם. ושבזמן הצפירה המבוגרים עומדים וחושבים על החיילים ואוהבים אותם, אבל שהם (הילדים) לא חייבים לעמוד ויכולים להמשיך לשחק אבל בשקט. קיפי אמר שהוא רוצה "לעמוד דום" כמו שהוא עשה אתמול בערב עם אמא. טולה אמרה שהוא יוכל לעמוד עם הצוות, אבל שהוא לא חייב.
קרוב ל-11 כולנו היינו בחצר, הילדים והצוות. האפרוח שיחק בארגז החול, פיצקי הסתובב, וקיפי ישב לידנו על ספסל. תמיד בזמן צפירות אני עוצמת עיניים ומתכנסת בעצמי, אבל הפעם לא יכולתי להתאפק והצצתי מסביבי, רציתי לראות איך הילדים חווים את זה. קיפי ישב בשקט והסתכל עלינו. האפרוח המשיך לשחק בארגז החול, ולא היה נראה שהוא שם לב למה שקורה, למרות שלא ברור לי איך, זה צליל כ"כ מורגש. פיצקי שם אצבעות באוזניים, כמו שהוא עושה כשרועש לו מדי, התרוצץ והשמיע קולות, והיה נראה מאוד חסר שקט. אחת העובדות ניסתה לנחם אותו ולהרגיע אבל הוא הלך ממנה, והיא לא התעקשה. קצת לפני הסוף, קיפי נעמד ואמר שהוא עומד דום. הוא שאל את טולה אם הצפירה כבר נגמרה והיא היסתה אותו. כשהצפירה הסתיימה, טולה אמרה לו שהוא ישב מקסים וכל הכבוד שהוא שמר על השקט. אחר כך המשכנו כרגיל, כמה שאפשר כשהגיעו פחות ממחצית מהילדים בגן, עד שהגיע הזמן ללכת הביתה
 

את האמת, אני לא זוכרת איך זה היה בשנה שעברה, בגן הקודם שלי. אני אפילו לא זוכרת אם באתי לגן באותו יום או שלא, למרות שאיזו סיבה יש לי לא לבוא. מוזר. כאילו זיכרון שנמחק אצלי. ובכלל, היום הזה כל כך משונה. החיילים עם הכומתות והדרגות שחוזרים מבתי העלמין, ביחד עם עשרות העובדים שמקימים את הבמות ואת הדוכנים לקראת היום בערב. משהו צורם כזה, לא מדויק. גם אני חושבת, כמו רבים, שיש להפריד בין יום הזיכרון ליום העצמאות. אני חושבת שכולנו יודעים וזוכרים שיש קשר הדוק בין שני הימים האלה, לא צריך שהם יהיו רצופים כדי לזכור את זה.

אני תמיד נזכרת גם באח של אמא שלי, שכשהייתי קטנה היא סיפרה לי שהוא נהרג בתאונת דרכים, ורק כשבגרתי היא גילתה לי שבעצם הוא התאבד בתחילת שנות העשרים לחייו. לא כתוצאה מטראומת מלחמה (למרות שעשה שירות משמעותי וחשוב בחיל האוויר), אלא בגלל כל מיני סיבות שזה לא מרגיש לי המקום לפרטן. אולי לא מתאים לזכור אותו ביום הזה, אבל כשאני רואה את ההורים שאיבדו בן, את האחיות שאיבדו אח, אני חושבת על סבא וסבתא שלי ועל אמא שלי שגם איבדו. ונדמה לי שהמשפחות של אותם חללים שלקחו את חייהם בידם, לא מוכרות, נשכחות.

לא זוכרת מתי בפעם האחרונה יצאתי בערב יום העצמאות, הכל תמיד המוני ומגעיל כזה. מצד שני, אני גם שונאת לשבת בבית בערב הזה ולהרגיש כמו כישלון חברתי. אכן עסק ביש. השנה י' שיכנע אותי איכשהו, אני מנסה להיאחז באפס ציפיות כדי שלא אתאכזב אם לא יהיה כיף במקרה הטוב, או יהיה זוועה במקרה הרע.

ביום רביעי נפגשתי עם ד' המקסימה. סיפרתי לה על הפחדים מהתקופה שאחרי החזרה שלי מחו"ל ביולי, על הדרכים בהן אני מנסה לנצח את חוסר הוודאות. היא אמרה דברים יפים וחכמים שמאוד הבנתי אותם והתחברתי אליהם, אבל הייתי גם מיואשת כי לא היה לי מושג איך אני הולכת להרגיש אותם גם בלב, ולא רק להאמין להם בראש. ואז, אחרי כמה שעות, קיבלתי טלפון מאחד מבתי הספר שמקיימים קורס פסיכומטרי. הנטייה הראשונה שלי הייתה: "הו, בואי נקשיב, זה חשוב ורלוונטי בשבילי", אבל אחרי שנייה הייתי כזה (בראש): "רגע, למה בעצם אני צריכה להחליט כבר עכשיו אם אני הולכת לקורס עוד 5 או 6 חודשים?! מה זה משנה בכלל?". נשבעת שכמעט צרחתי על מי שהתקשר אליי שאני ממש לא אמורה לחשוב על זה עכשיו, אבל אז נזכרתי שהוא בסה"כ איש מכירות וניתקתי בנימוסיות המגושמת שלי. הרגשתי כאילו ההבנה הזו נחתה עליי באמצע החיים, ולא היה לי מושג איך לא ראיתי את זה קודם: אין מה להילחם בתקופה חסרת המסגרת שתגיע אחרי שאחזור מחו"ל; להפך - זה נכון וטבעי שתהיה תקופה בזאת, וזה יהיה בדיוק הזמן שלי לתהות על העתיד, לבחור את העיסוקים הקרובים שלי (פסיכומטרי? עבודה?) ולנוח. אין מה למהר, ובטח שאין ממה להיבהל. נכון, עדיין חוסר הוודאות מפחיד אותי, זה לא נעלם, אבל אני מרגישה שהרבה יותר טבעי להתמודד איתו במקום לנסות "לפתור" אותו. אני עכשיו בגן, וחוץ מזה עושה עוד דברים שגורמים לי הנאה ואושר, וזו תקופה מדהימה שלא תחזור על עצמה. ומעכשיו אני הולכת לחיות אותה, לחיות את הכאן והעכשיו. וזה בסדר להסתכל מדי פעם באתרים של אוניברסיטאות ולחפש משרות בתחום החינוך המיוחד, אבל אסור לי להישאב לתוך זה כי זה פשוט עושה לי רע. ומאז שנחתה עליי ההבנה הזו יש בי כל כך הרבה יותר הקלה, ושקט. עוד ניצחון קטן (שהוא בעצם ענקי ומטורף) לאוסף. אפילו הפסיכו' התפעלה, וגרמה לי להעריך את עצמי יותר על זה. באמת שאני הבסט.

חוץ מזה, הימים בגדול טובים. טוב לי בגן וטוב לי גם בסופ"ש לנוח מהגן, אתמול הייתי בבייביסיטר וראינו ארתור (), והבנות לא רצו את שיר הערש הרגיל ("פזמון ליקינטון") וביקשו שאבחר שיר אחר, אז שרתי את "שמור לך חלום קטן". כשסיימתי, אחת מהן אמרה: "את צריכה ללכת לדה ווייס". אני לא שרה כזה יפה, אבל המשפט הזה שלה היה כל כך מתוק שפשוט חייכתי מכל הלב. והיום בעיקר התבטלתי לי בבית, ולא מזמן חזרנו ממסעדה ביפו, היה טעים. ממש כיף להסתובב שם, המסעדות מפוצצות באנשים ויש אווירה של חופש ושל ים, ועם המסגדים מסביב זה ממש מרגיש כמו להיות בחו"ל. ואכלנו גם גלידה, ואלוהים-למה-לכפיתולינה-אין-עוד-סניפים-במרכז-שהם-לא-ביפו. למה. 

יוטיוב הזכיר לי את תקופת סטייסי קנט שלי. עדיין בסט.