בקצה השמים, כמו חלום.

ואז אני רואה באוטובוס מישהו שדומה לך. הוא לא באמת דומה לך, נכון שלשניכם שיער קצת ארוך, וזיפים מבולגנים בכוונה, ונכון ששניכם אבות, אבל חוץ מזה אתם לא דומים בכלל. אבל לראות אותו זה מספיק. פתאום אתה חוזר אליי. וזה לא ששכחתי, אני פשוט מעדיפה לא לזכור. זה קל יותר להמשיך ככה. מוזר שאתה נכלל תחת אותה קטגוריה של "גברים-מבוגרים-ונשואים-שהייתי-איתם-בקשר-וירטואלי", אבל בכל זאת אתה שונה מהם במהותך. אולי כי הצלחת להוציא ממני את הכי הרבה רגשות, בהכי הרבה עוצמה, שמישהו אי פעם הצליח להוציא ממני. אולי כי היינו בקשר במשך שנים. כי העובדה היא שרציתי אותך כמו משוגעת, עד שלא הכרתי יותר את עצמי. ושנאתי אותך על עצם קיומך. והתחרטתי שהכרתי אותך. וכעסתי על זה שהייתי שותפה לבגידה. וכאבתי על מה שלעולם לא תהיה בשבילי, ורתחתי על כמה שאתה צבוע בחיי היומיום שלך; אב מסור, איש משפחה למופת, ובמקביל – פלרטטן, עובר גבולות, מכור. וריחמתי עליך על ההתמכרות שלך. והתרגשתי כשהרגשתי מיוחדת בשבילך, וקמלתי כשפקפקתי בזה. והתעצבתי כשהלכת, ושמחתי כשחזרת, ורציתי להעיף אותך מהראש שלי. והשתוקקתי אליך, והייתי בעולם אחר. ורציתי לשרוט לך את כל הגוף כדי שתרגיש כמה כואב לי בגללך, אבל גם רציתי לנשק אחר כך את כל השריטות המדממות, שיכתימו את השפתיים שלי. וחלמתי לעשות איתך דברים שעד אז לא העזתי לדמיין, כי פתחת אותי לעולם אחר של מיניות ותשוקה שלא הכרתי. ושכבתי במיטה שלי בחושך, הקשבתי לקול הכל כך מושך שלך אומר מילים רק בשבילי, ולא ידעתי את נפשי מרוב טירוף של רגשות. ושיחקתי איתך במשחקים של מבוגרים, ונתתי לך להכיר חלקים ממני, ונתת לי להכיר חלקים ממך. והיו פעמים של "כמעט", לא הרבה, כי בליבי ידעתי שזו תהיה טעות מרה. ואני שמחה שהצלחתי לשמור על הידיעה הזו, על השפיות הזו, אולי זה מה שהציל אותי מהאבדון שהוא אתה. אתה לא מפלצת, להפך, ואולי במימד זמן אחר, היה אפשר, ואולי ואולי ואולי... לא שזה משנה משהו. הרגשתי את כל זה באוטובוס ואז ירדתי ממנו והלכתי הביתה, והרוח החמה ייבשה את הדמעות שלי, ותהיתי אם מישהו מתישהו ילקק אותן מהלחי שלי, או ימהל אותן בשלו, מלח ומלח. אני מורכבת מקוקו נמוך, ג'ינס ותיק גב, והיה לי חם, ולא נשאר כבר זכר לעצב שאפף אותי, חוץ מהפנים הקפואות שלי, שיוכרחו להשתנות כשאגיע למפגש עם אנשים.
לא, אני כבר לא חושבת עליך בכלל, ועל האחרים עוד פחות. אני כן מרגישה חריגה בגלל המשיכה למבוגרים, במיוחד בשל העובדה שלא חסרה לי דמות אב ושהכל טוב. אבל אולי יש דברים שאין להם הסבר.
ואני אמשיך לא לחשוב עליך, אבל אשמור בתוכי את העובדה שאתה יכול להוציא ממני הכי הרבה רגשות, גם כשאתה כבר לא נוכח בחיי.
אתמול הייתי בהצגה שלא יוצאת לי מהראש, וזה כיף לי. אני אוהבת לאהוב תיאטרון. יש עוד הרבה דברים בימים האלה שגורמים לי להתרגש ולהרגיש, אבל אולי בפעם אחרת.