בקצה השמים, כמו חלום.

כשפוגעים בי, אני נאטמת. כל הכאב מזדקק פנימה, מכונס ונעול. מבחוץ אני נראית כרגיל, אולי קצת שקטה, אבל בתוכי אני מרגישה כמו כלב זקן, רטוב, רעב, פצוע.
אני פשוט עצובה עכשיו. רוצה למצוא כבר פסיכולוגית, שיהיה לי עם מי לדבר על החיים המזורגגים האלה.
אם אנסה ללכת לישון עכשיו, לא אירדם. אני נואשת למנוחה, לשקט, אבל הגרון חנוק ואני לא מסוגלת לחשוב על דרך שבה אצליח להקל על עצמי.
למה מבחינה חיצונית אני נראית כל כך בסדר? מבפנים כולי כבויה.
פסגת שאיפותיי כרגע היא להתנחם בזרועות מישהו שבאמת אכפת לו ממני. שיאהב אותי, ולא יפגע בי. ושארגיש כלפיו את אותו הדבר.
אבל כרגע אני לבד, מקלידה בעייפות מילים שמנסות לתאר הרגשה.
מרגישה דחויה. כאילו נוספה עוד שריטה ללב השרוט ממילא.

"אל תיכנעי לחושך. בבוקר תמיד הכל נראה טוב יותר", אני אומרת לעצמי. אבל הדמעות לא מקשיבות, החדר מוצף אור ואין לי כוחות כבר. פשוט אין.

היא חולמת בהקיץ
 

יש לה גם פריחה בציץ
 

שנבעה מעקיצה -

יתוש דפק בה מציצה
 

והיא חושבת, לא נורא
 

לפחות זו לא דבורה
 

אבל בכל זאת מגרד
 

עד שרוצה להתאבד
 

אך מותה לא פיתרון
 

היא לא שחקנית בתיאטרון
 

שחייה מלאים בדרמות
 

והיא אחת מתוך העמות
 

לא, היא רק אישה פשוטה

לפעמים גם רהוטה

שאם מישהו במחשופה יציץ

הוא יראה פריחה בציץ

תמיד כשאני פוגשת בחור שאני רוצה, וזה לא קורה הרבה בכלל, הוא מעוניין רק באחד מבין השניים. כמובן שניתן להבין מה מביניהם הוא הרצוי יותר. הרבה יותר.
הרבה פעמים זה לא קשור אליי בכלל, אלא בתסבוכות פנימיות של אותו בחור עם עצמו. אז אני מנסה לא לקחת קשה מדי, ולהמשיך לקוות שיום אחד (כלומר מחר, אבל אתפשר גם על יום שישי) יגיע מישהו שירצה את המכלול. היו כאלה שרצו, אבל זה לא היה הדדי.
אוף, זה כל כך מרגיז.
אני נרגזת.
רגוזה.
רגזנית.
וכותבת שטויות.
שוב ישנתי יותר מדי אחרה"צ, וכבר עכשיו אין לי כוח לשעות הליליות הבודדות.
בא לי לצרוח, אבל למי יש כוח?
(הכי חרזתי עכשיו!!! טוב לראות שלמרות גושי החרא שצפים סביבי, היכולת להתלהב ממשהו מטומטם שכתבתי לא נפגמה)