בקצה השמים, כמו חלום.

אני נוגעת בשמים

אני נוגעת

ציפורניים

מבט כהה אל האינסוף

אני הכוכבת הראשית

בהצגה

מרגשת וגם מצחיקה

אתם לא רואים?

הילדה הזאת

מלאה בכוכבים

כמעט מתפוצצת

מרוב ניצוצות

תנו לציפורי השיר לעוף

מתוך החזה שלה

כי בלילה כשהיא

הולכת לישון

אין תלבושות ותפאורה

שיסוו אותה כמו ענפי דקל

בשקט

בעדינות

תתפוגגי

תתמוגגי מהשעות המעטות

שנותרו לך לדמום

הרבה אנשים שונאים אותם, כי הם מאלצים אותם לעמוד בכבישים ריקים. אבל אני אוהבת אותם. בלילה הם בוהקים יותר. כאילו אומרים: "מנורות רחוב? הן כלום לידינו. אנחנו האור החזק". לפעמים הם נעשים מטושטשים מול עיניים מיימיות יותר או פחות, והאור האדום או הירוק (את הצהוב בקושי רואים), הופך לכתם מרוח בתוך החושך האינסופי.
הלילה אין לי רמזורים מול העיניים הלא-מיימיות שלי. רק מנורת שולחן. אז אני מנסה לחפש חצי נחמה (אסתפק גם ברבע) בתוך אנשים-בכאילו, שנמצאים אי שם, בקצה הארץ או בבניין לידי. אנשים שדומים לי ושונים ממני הכי בעולם, כי העולם מלא בסתירות וגם בסטירות. 

אם תהיה לי פעם כלבה, אני אקרא לה קתרינה, או בקיצור - קטי, על שם קתרינה מאילוף הסוררת.

"את קטי-כתר,
ומה לי כל היתר,
שכל הקטיות הן סתם
קטעי חלום".

אהוד מנור תירגם. אני חושבת שהקטע הזה מדגיש בצורה הטובה ביותר את זה שמתרגם, ובמיוחד מתרגם של מחזות פיוטיים, צריך להיות אמן מילים, מכשף חריזה וקוסם שנינה.

הייתי היום בהצגה חדשה של הקאמרי, בשם "סיראנו דה ברז'ראק". המחזה הצרפתי עוסק, כמו שנרמז משמו, בסיראנו דה ברז'ראק – בן אצולה המשרת בצבא. מדובר באדם יוצא דופן ושנוי במחלוקת, שרכש לעצמו אויבים (אך גם חברים) רבים בשל עזות מצחו, כנותו הבלתי מתפשרת ועיקשותו הנחרצת לשמור על ערכיו. סיראנו מצטיין בדו-קרב, ובנוסף על כך הוא גם משורר בחסד עליון, אלא שיש לו אף ענקי שגורם לו לתחושת נחיתות ומונע בעדו להצהיר על אהבתו לרוקסן היפה, בת דודו. גם כריסטיאן, חברו לגדוד של סיראנו, מאוהב ברוקסן. כריסטיאן הוא אציל יפה תואר, אך ביישן, לא יודע את דרכי החיזור ומתקשה להביע את רגשותיו בעל-פה או בכתב. השניים יוצאים למלחמה, וסיראנו כותב לרוקסן שירים יפהפיים ומכתבי אהבה פיוטיים בשמו של כריסטיאן. רוקסן מתענגת על הכתיבה המופלאה, וכך גורם סיראנו לרוקסן להתאהב בכריסטיאן*.

כמובן שיש המשך לסיפור הרומנטי (והמצחיק נורא), שיוצר הצגה סוחפת, שנונה ומרגשת. את התפקיד הראשי משחק איתי טיראן** – השחקן והאגדה, בעיניי. מאז ומתמיד אהבתי מאוד את העבודה שלו, ובכל פעם שאני חושבת שזהו, הוא הגיע לשיא שלו – הוא מתעלה על עצמו עוד יותר בהצגה הבאה. פשוט תענוג. למרות שאיתי טיראן הוא הכוכב הבלתי מעורער, גם שאר השחקנים מבצעים את תפקידם בצורה נהדרת, ובכלל, מדובר בהצגה צבעונית ומתוחכמת, בין היתר בגלל הפיוטים המחורזים ששמעשירים אותה: המון משחקי מילים מלאי רגש ומשמעויות שמצליחות לעבור גם דרך השפה המעט ארכאית. נעם לי לדעת שאנחנו עדיין יכולים ליהנות מהומור גבוה כזה, לא רק מבדיחות קקה-פיפי. החלטה בימאית גאונית (הבמאי הוא גלעד קמחי) שהוסיפה להצגה הרבה רגעים מצחיקים עד אימה, הוא שמלבד הדמות של רוקסן – כל הדמויות הנשיות משוחקות על ידי גברים, ממש כמו פעם.

אבל איזה קטע, בכלל לא רציתי לדבר על ההצגה, אלא על התהיות שהיא העניקה לי. אחרי שפגו מעט ההתרגשות מההצגה והסגידה הנצחית לאיתי טיראן, עלתה לי השאלה: האם באמת אפשר להתאהב באדם דרך המילים שלו?
הנושא מרגיש לי רלוונטי מתמיד בגלל העולם הוירטואלי שאנחנו חיים בו, והבלוגספירה בפרט. לא פעם ולא פעמיים (ולא שלוש, וכן הלאה) יצא לי לקרוא פוסט של בלוגר זה או אחר ו"להתאהב" בו: בתוכן הכנה/מעורר הזדהות/נוגע במקום המתאים, בניסוחים המדויקים, בשפה העשירה. מעין התלהבות כזאת, שגורמת לי לרצות להכיר אותו יותר טוב. בדרך כלל אוסיף אותו לקבועים שלי, ובמקרה שאני מרגישה קצת יותר אמיצה – אשלח לו מייל.
אז, כביכול, התשובה לשאלה ששאלתי היא חיובית. אבל... מה אם הוא מכוער?

במקרה של רוקסן, סיראנו יקר לה מאוד והיא מחשיבה אותו לידידה הטוב ביותר. כשהיא מגלה על אהבתו, אחרי שנים רבות – היא כבר מזמן שלו. מילות האהבה שכתב לה בשמו של אחר, ובעיקר הרגש הכנה והסוער שנובע מהן, הוא זה שכובש אותה, לא המראה שלו. לכן, ובהתאם לקומדיה הרומנטית שאנחנו צופים בה, אין לה בעיה להחליף את הפנים של כריסטיאן בשלו.
המסר שעולה הוא אופטימי, לכאורה: מה שחשוב הוא היופי הפנימי, לא החיצוני, כדברי הקלישאה המפורסמת. אבל מה היה קורה אם סיראנו היה מתוודה בפני רוקסאן לפני המכתבים, לפני הכל? סביר להניח שהוא היה נדחה, בגלל שהסיבה שבגללה רוקסן נדלקת על כריסטיאן, בתחילת המחזה, היא יופיו המדהים; היא מהללת בפני סיראנו השבור את שערו הזהוב והארוך ואת פניו המעוצבים לתפארת. אין ספק, היא הולכת שבי אחר מראהו ורק אחר כך נכבשת סופית בעקבות מילות האהבה ש"הוא" כותב לה.

תראו, אני לא יפת נפש. כמו רבים ורבות אחרים, אני מעניקה חשיבות לא מועטה למראה חיצוני. מובן שמדובר בתפל ולא בעיקר, ושכל אחד יעדיף נפש נבונה ורגישה על פני קליפה יפה וריקה מתוכן, אבל לכולנו יש מקום מכובד עבורו בראש. ברור שאין לי סטנדרטים מטורפים, אני לא רוצה דוגמן וגם אני בעצמי לא מלכת יופי, אבל חשוב לי שהאדם שמולי ייראה טוב בעיניי, כי משיכה פיזית היא דבר בסיסי במערכת יחסים.
אבל במקום כמו ישראבלוג, בו אתה קודם קורא את האדם, את רסיסי החיים והרגשות שלו, דף ועוד דף ועוד דף שכולם מייצגים רק חלקיק זעיר מתוך אישיותו ועולמו, בו אנונימיות היא ערך נעלה עבור רבים, ואתה רואה את פניו של האדם רק אחרי פרק זמן מסוים (אם בכלל) – האם יש למילים כוח כה עוצמתי עד שביכולתן לבטל את חשיבות החיצוניות?

שאלה קשה, ואני בכלל לא בטוחה שיש לה תשובה. אבל דבר אחד אני כן יודעת: משפטים כנים ומנוסחים היטב מסוגלים לסחוף, הומור ושנינות יכולים לשמח ולגרום להערכה, ובטח ובטח שיש בידן של מילות אהבה להמיס לבבות (בייחוד את הבנות מבינינו, למרות שגם בנים לא נשארים אדישים להן). הייתי רוצה לתפוס את המראה החיצוני כבונוס נחמד ותו לא, כמשהו שאפשר להסתדר בלעדיו, אבל מה לעשות: יש לו עדיין חשיבות. סיראנו וכריסטיאן ניסו ליצור יחד את המאהב המושלם עבור רוקסן: אדם יפה-תואר בעל אישיות נאצלת. אך מראה ואישיות הם שני מרכיבים בלתי נפרדים של האדם, ובלתי אפשרי לאחד שני אנשים לכדי ישות אחת.

אין לי מושג איך לסיים, אז אסיים בציטוט שנראה לי הראוי ביותר לפוסט הזה (והידד לשפע המגנטים החכמים על המקרר בבית שלי):
"בכל דבר חבוי יופי. לא כל אחד מסוגל להבחין בו." (קונפציוס) 

*התקציר נלקח בחלקו מאתר הקאמרי ומערך המחזה בויקיפדיה.

** די מעצבן להודות שעל אף (הבנתם? חה חה!) האף המלאכותי והדוחה שהלבישו לו, הבנאדם נשאר חתיך כשהיה.