כאבי מחזור

אף פעם לא באמת חשבתי שאעזוב את הבלוג הזה. כשרק כתבתי את הפוסט הקודם, לפני קצת יותר מחודש, הייתי בטוחה שזה יהיה קטע תקופתי; משהו בסגנון של לחזור פעמיים-שלוש-ארבע בשנה, בתאריכים מיוחדים, כדי לפרוק קצת, או כדי לשתף את מי שעוד נראה לי שאולי יעבור כאן פעם. בשבוע האחרון די ברור לי שאני עומדת לחזור לפרסם כאן הרבה יותר מזה.

 

באמת שנגמר לי כשפרסמתי את הפוסט הזה. נמאס לי לפרסם פוסטים ולקבל תגובות ממקסימום, כשהקהילה של ישרא ממש עפה על עצמה, ארבעה אנשים שונים, שבדרך כלל גם לא היה להם המון מה לומר. שלא תבינו לא נכון - אני לא דורשת שום דבר מאף אחד, זה פשוט שהייתי רוצה לקבל קצת יותר פידבאק. קצת יותר "אני קורא בבלוג שלך כבר די הרבה זמן, וממש כיף לי לראות שאת מפרסמת פוסטים," וקצת פחות "יש מי שקורא, אני פשוט לא מגיבה אף פעם."

 

יש איזשהו קסם לא ברור במפלט הוירטואלי הזה. פעם חשבתי שזו הקלות בה קל לי לכתוב פוסטים בבלוג לעומת הקושי איתו אני מתמודדת בכתיבת סיפורים, אבל זה לא רק זה. בא לי לנסות לצלול לתוך הרעיון, אבל חוץ מהקלישאתיות הבלתי נסבלת שבו, מרתיעה אותי גם המחשבה שאני שקועה עמוק מאוד בהרבה מאוד רעיונות אחרים כרגע. באיזשהו מקום, זה קצת כמו לטבוע בדבש. אני ממש יודעת שזה מתוק מסביב, אבל אני עסוקה מדי בלא להיות מסוגלת לזוז, או לנשום, או לחשוב. הלחץ כל כך חזק שזה גורם להכל לזוז בתוך הראש שלי. פתאום הכל נעשה כל כך רועש, והדבר היחיד שאני מסוגלת לעשות הוא לשמוע מוזיקה מספיק חזקה כדי להכאיב לעצמי באוזניים.

 

גיליתי את רדיוהד לאחרונה, והטינאייג'ריות המתלווה בלהזדהות איתם משתלבת אצלי מעולה עם תחושת הזרות מהמציאות. רון נכנס אלי לחדר היום בערב ושאל, בפעם השנייה היום, אם יש משהו שהוא יכול לעשות כדי לעודד אותי. אמרתי לו שלא, והוא אמר עוד כמה דברים, ואז אמרתי לו שזה פשוט ברנאאוט. צחקתי קצת, ואמרתי לו שזה כנראה היה ברנאאוט לפני חודשיים, והמצב לא בדיוק השתפר. הוא אמר שרואים את זה עלי.

 

יותר מתמיד, אני רוצה להכין לעצמי כוס קפה, לשבת על המדרגות בחוץ עם סיגריה ולהפסיק לפנטז על לרטש לעצמי את הידיים.

 

באהבה חסרת תנאים, כל עוד אתם מספקים את הסחורה,