כאבי מחזור

התחושה הכי חזקה שאני יודעת להרגיש היום חוץ מחסר היא קלות. קלות בלתי נסבלת. אין לכם שמץ של מושג כמה יהיה לי קל לקחת את האולר שמתחבא בחדר שלי, וכבר לא משקיף עלי, לפחות לא בקו ישר, ולחתוך לעצמי את הידיים מספיק פעמים בשביל שתחושת אובדן ההכרה שתגיע בעקבות אובדן הדם תהייה משכרת. כל כך קל, בכמה שניות בודדות, לזרוק הכל, להחליט שלא בא לי יותר את מה שאני עושה עכשיו, להשתמש בכל התירוצים הלגיטימיים, ולברוח, לכמה דקות, למקום כל כך, כל כך הרבה יותר טוב מזה. אפילו יותר קל מזה יהיה להתחיל מחתך קטן, במקום שלא יראו. קצת מעל או מתחת לקרסול. לא לעשות מזה אפיזודה. הייתי מסתובבת ככה בבית פעם, עם שניים או שלושה חתכים באורח בין חמישה לשבעה סנטימטרים על הצד הפנימי של הקרסול. זה אפילו לא כל כך כואב.

 

וזה לא שיש בעיה באמת, כן? זה לא שהתקופה הזו תעבור, או שאני אתגבר, או שאני אמצע משהו שיעסיק אותי. זה פשוט שיש איזשהו מצב אינרטי, שהוא נקודת ההתחלה, ה"עסקים כרגיל", והוא נמצא בנקודה שבה תחושת ה"דווקא די סבבה לי" האופיינית לתקופות לא מרגשות בחיים של אנשים אחרים, הולכת ונעשית פחות ופחות פרומיננטית, עד לכדי מאזן שלילי שמביא אחריו הדרדרות.

 

ללכת לפסיכולוג עזר, אבל זה לא שאני רוצה להתחיל לחפש עכשיו פסיכולוג חדש. כי כאילו, למה לטרוח בכלל? זה לא שאני חושבת שזה יעזור. אני יודעת שזה יעזור, אבל לא נראה לי. כי כאילו, למה, בעצם? לא יודעת למה לא. אין סיבה לא. למה לא כן? כי כן זה לזוז, וברגע שאפסיק לזוז, ברגע שאפסיק לתחזק, ברגע שאפסיק להרגיש לקצת, זה יעלם כמו כלום.

 

צריכה להפסיק לחזור לכאן,