אתמול בשעה עשרים לאחת עשרה בלילה פרסמתי פוסט יציאה מהארון של בערך אלף מילים בפייסבוק. כבר לפני כמה ימים שיניתי את סעיף המגדר בפרופיל, אבל ביטלתי את האפשרות לראות את זה כדי שזה לא יקפיץ לאף אחד הודעה בפיד או משהו. אתמול בערב, עדיין אקסטטית מהאווירה המדהימה של המצעד, שיניתי את השם בפייסבוק והתיישבתי לכתוב את הפוסט ההוא. לקח לי בערך שעה וחצי לכתוב אותו ולעבור אחת, אבל עשיתי הכל בנשימה אחת חלקה ונינוחה. הכל זרם ממני בטבעיות. הגיע הזמן.
אני לא יודעת מה זה אומר על הבלוג הזה כאן. לפי מה שהבנתי אולי שוב סוגרים את ישראבלוג, אז אולי זה בכלל לא רלוונטי, אבל היחסים שלי עם המקום הזה מאוד מוזרים גם בלי קשר לפוטנציאל ההיעלמות התמידי שלו. עדיין יש לי דברים לומר ולחשוב על עצמי שאני לא רואה אותם מופיעים בפייסבוק, איפה שכל העולם יכול לראות ולזהות איתי של היומיום (כל הפוסטים שלי פתוחים לכל העולם. אם תחפשו מספיק טוב בטח תוכלו למצוא את הפרופיל שלי בפייסבוק גם בלי שיש לכם שום מידע עלי חוץ מזה שבבלוג, אבל עדיין). אני לא בטוחה שהדברים האלה ינותבו לכאן, עכשין כשפתאום הזהות המינית שלי הפכה מסוג של סוגיה שאני מנסה להתעמק בה לחלק מאוד ברור של הזהות שלי.
תודה על הכל. אני עוד לא נפרדת, אפילו שכבר נפרדתי מהמקום הזה בעבר, וכולנו יודעות כמה זה שווה. אני כן לוקחת כמה צעדים אחורה בינתיים. אני רוצה לחשוב על מה שעובר עלי, מה שעומד לעבור עלי, ומה אני עומדת לעשות עם עצמי עכשיו. אני עומדת לקחת את החיים שלי למקום הרבה יותר פעיל, הרבה יותר משתף והרבה יותר פתוח.
אז אני הייתי אלה, ואתם הייתם קהל נפלא.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
