כאבי מחזור

הנה. אמרתי את זה. אני כבר יודעת שאני לא מסוגלת או רוצה להמשיך למנוע את זה מעצמי לעוד הרבה זמן. ניסיתי במשך הרבה זמן לעצור את המחשבות האלה, אבל למה, בעצם? מה אני מרוויחה מזה? הראש שלי נעשה יותר ויותר מעורפל, ואני יודעת שזה יכול לעזור. שום דבר אחר לא מצליח לעזור כמו זה. אני רוצה הביתה, והבדידות הזו של רגע אחרי היא הכי קרוב שהתקרבתי להרגיש בבית אי פעם.

 

מי דפוקה? אני דפוקה.

אני קמה מאוד מוקדם בצורה טבעית לגמרי בתקופה האחרונה, והיום ממש הגזמתי. בקושי שבע וחצי עכשיו, ואני ערה כבר יותר משעה. אני עוד מסרבת לומר שאני סובלת מאיזושהי הפרעה, אבל יכול להיות שמה שמעיר אותי זו השריפה הזו שמלווה את הבטן הריקה. אתמול אכלתי גם בישיבת צוות בבוקר בעבודה וגם בצהריים, וכשהצלחתי לא לאכול ארוחת ערב הייתי כל כך גאה בעצמי.

 

חוץ מזה, הכנתי אתמול סוג של עוגיות שיצאו מדהימות בקטע אחר. אני מתחילה לתפוס מעמד של "זו שמכינה עוגיות" בין מי שמכירים אותי. אנשים שואלים אותי על העוגיות שאני מכינה, וזה כזה כיף. כבר יותר מחצי מהעוגיות שהכנתי אתמול הלכו, בערב אחד. אולי אני אצלם לכם מהן מתישהו. החיבור שלי למטבח ממקום של יצירה ולא של אכילה עושה לי ממש טוב. הוא מזכיר לי את סבתא שלי, שתמיד הייתה מכינה כמויות מסחריות של עוגיות (קילוגרמים שלמים בכל נגלה - מכירים את קופסאות הפלסטיק החצי שקופות הענקיות האלה שתמיד נמצאות בבית ולא ברור מאיפה? היא הייתה ממלאת כמה בכל פעם שהייתה אופה, בערך פעם בשבוע או שבועיים), אבל אף פעם לא הייתה אוכלת מהן אפילו קצת. ממש משמח אותי כשאנשים אחרים אוכלים את הדברים שלי.

 

מישהי שחזרתי לדבר איתה לאחרונה אחרי הרבה זמן סיפרה לי על חברה אנורקסית שלה שאפילו פגשתי בעצמי פעם אחת, לפני כמה שנים. היא אמרה שגם אצלה זה התחבר ככה, עם הרצון להכין אוכל לאנשים אחרים. היא גם הייתה אחת מהאנשים הראשונים שסיפרתי להם על האישיוז שלי עם אוכל שלא ניסו לגרום לי להרגיש (אולי בצדק, ובטח שמתוך דאגה ולא מתוך שום כוונה רעה) שזה לא בסדר.

 

משהו גיל-התבגרותי-לא-ממומש בי רוצה להפוך את הבלוג הזה למקום של קריאה לעזרה. יש כמה מרחבים שאני נמצאת בהם שאני מנסה "לבחור בהם צד", כלומר להחליט אם אני רוצה לקרוא לעצמי אנורקסית או לא. אצל הפסיכולוגית כבר החלטתי שאני כן, מחוץ לקליניקה שלה אני כמעט אף פעם לא. יש חבר אחד שמבחינתו אני כן, אני חושבת, אז אני יחסית זורמת עם זה, וכשאני מדברת עם עמליה לאחרונה, אני משתדלת להתהלך על הגבול. חזרנו לדבר בשבוע-שבועיים האחרונים, ממש. עדיין בעיקר בשיחות יזומות, אבל אנחנו מרגישות הרבה יותר בנוח סתם לומר אחת לשנייה שלום בקמפוס, או איפה שאנחנו לא נפגשות סתם ככה. אני משתדלת להתהלך על הגבול בצורה מאוד אנוכית ודי אכזרית, אם להיות כנה עם עצמי לרגע. מתישהו, תוך כדי שיצאנו, סיפרתי לה שאני שונאת לאכול, ואת איך שאני נראית, ואני לא זוכרת כל כך באיזה הקשר זה היה, אבל היא שאלה אותי, כמעט במילים האלה "אבל זה לא ברמה של הפרעת אכילה, נכון?" ועכשיו אולי אני מנסה להראות לה שואללה דווקא יש מצב.

 

יש עוד כמה אנשים שממש הייתי רוצה להיות מסוגלת לספר להם. אני מוצאת את עצמי מביעה המון תסכול בנוגע לגוף שלי בפני האנשים האלה, לפעמים קצת בכוח, ואני מדגישה כמה אני לא רוצה לאכול, או אומרת דברים כמו "כבר אכלתי מספיק היום" ומדלגת על שתי ארוחות. לפני כמה זמן סיפרתי לחברה מהלימודים שאני אוהבת לשבת מחובקת עם הברכיים כי זה מזכיר לי שרזיתי, וכשהיא צחקה איתי על זה בתחילת השבוע אמרתי לה שזה נחמד, כי זה מזכיר לי שאני שוקלת מאה וחמישים קילו רק בתוך הראש שלי. זו אפילו לא קריאה לעזרה. אני לא רוצה לצאת מזה. בכנות, אני ממש נהנית מהמאבק ברצון לאכול, ומזה שאני מרגישה כאילו כל הדם מתרוקן לי מהגוף כשאני נעמדת, וממש טיפה גם מלהישבר ולאכול כל דבר שאני רואה. הדבר היחיד שלא כיף לי הוא שאני לא מצליחה להקיא. אבל אני בכל זאת רוצה שיהיו מספיק אנשים מסביבי שידעו מה עובר עלי כשיום אחד אני כן אעבור את הגבול.

 

ההומו החתיך שלי קרא לי דקיקה אתמול וזה הדבר שהכי שימח אותי בעולם.

יש לי רשימה חדשה שאני ממש אוהבת. טיהי.

 

מדיום. אני מדיום. אני מידה מדיום. אומייגאד, אני לובשת בגדים במידה מדיום. אני לובשת בגדים במידה מדיום והם יושבים עלי טוב. לא "יושבים עלי טוב" כמו "לא רואים לי את הבטן מלמטה כשאני לובשת אותם," ממש יושבים טוב, מחמיאים. אומייגאד.

 

אההההההההה אומייגאאאאאאאאאאאאאד

 

חושבת שזה אובדן נורא ואיום שהעולם הפסיד אותי בתור נערה בת 15,

בימים האחרונים אני נאבקת מאבק שקט ברצון שלי לשבת על הברכיים מול האסלה ולדחוף שתי אצבעות לגרון. גם הרצון הזה בעצמו לא אלים במיוחד. נראה לי שזה מה שהופך את זה לקשה כל כך. הוא בא ברגעים אסטרטגיים, בנקודות רגישות. ביום ראשון חזרתי לקראת שתיים בלילה ממסיבת פורים של התוכנית שאני לומדת בה (לבשתי גרביונים ושמלה והתאפרתי, בפעם הראשונה, בעצם. היו כמה בנות שקינאו בי כי אני נראית יותר טוב מהן בשמלה), והמחשבה הראשונה שעברה לי בראש כשנכנסתי הביתה הייתה "טוב, אז עכשיו להקיא."

 

הקושי הכי גדול שלי בהתמודדות עם המחשבות האקראיות האלה הוא המחשבה שאין לי בעצם מושג למה זה אמור להיות רע. כאילו, ברור שלהקיא בכוונה זה רע, אבל זה לא שניסיתי אי פעם. ברמת העיקרון גם לא לאכול זה רע, ואני די אוהבת את התחושה שלא לאכול עושה לי בבטן. מה אם אני אוהב גם את התחושה שלהקיא עושה לי?

 

אולי לא אנורקסית,

והדבר

שהכי בא לי כרגע

זה לקום בוקר אחד, ולשלוח לה הודעה, ולשבת לדבר

ושנתנשק, ונתחבק, ונבכה, ונצטער

ונגיד שהכל היה רע ממש בחצי שנה האחרונה

ונתחיל לספור שוב מאפס, והפעם נעשה שכל יום יהיה שווה את הספירה שלו

בא לי להחזיק לה את היד כשהיא יושבת לידי במטוס רחוק מכאן

ולעשות לה שתי בנות

לאחת יקראו קלי, ולשנייה מרה

בא לי לעבוד קשה ולקנות לנו דירה גדולה במרכז העיר,

ולגדל בה את שתי הבנות שלנו, וחתולה ג'ינג'ית, ורצון לחיות

 

וכוס אמק, בסדר? אני שונאת את איך שאני כותבת ושונאת את זה שאני לא מצליחה לחשוב על שום דבר משמעותי בלי לקרוס או להיסגר עוד יותר.