הנה. אמרתי את זה. אני כבר יודעת שאני לא מסוגלת או רוצה להמשיך למנוע את זה מעצמי לעוד הרבה זמן. ניסיתי במשך הרבה זמן לעצור את המחשבות האלה, אבל למה, בעצם? מה אני מרוויחה מזה? הראש שלי נעשה יותר ויותר מעורפל, ואני יודעת שזה יכול לעזור. שום דבר אחר לא מצליח לעזור כמו זה. אני רוצה הביתה, והבדידות הזו של רגע אחרי היא הכי קרוב שהתקרבתי להרגיש בבית אי פעם.
אתמול בשעה עשרים לאחת עשרה בלילה פרסמתי פוסט יציאה מהארון של בערך אלף מילים בפייסבוק. כבר לפני כמה ימים שיניתי את סעיף המגדר בפרופיל, אבל ביטלתי את האפשרות לראות את זה כדי שזה לא יקפיץ לאף אחד הודעה בפיד או משהו. אתמול בערב, עדיין אקסטטית מהאווירה המדהימה של המצעד, שיניתי את השם בפייסבוק והתיישבתי לכתוב את הפוסט ההוא. לקח לי בערך שעה וחצי לכתוב אותו ולעבור אחת, אבל עשיתי הכל בנשימה אחת חלקה ונינוחה. הכל זרם ממני בטבעיות. הגיע הזמן.
אני לא יודעת מה זה אומר על הבלוג הזה כאן. לפי מה שהבנתי אולי שוב סוגרים את ישראבלוג, אז אולי זה בכלל לא רלוונטי, אבל היחסים שלי עם המקום הזה מאוד מוזרים גם בלי קשר לפוטנציאל ההיעלמות התמידי שלו. עדיין יש לי דברים לומר ולחשוב על עצמי שאני לא רואה אותם מופיעים בפייסבוק, איפה שכל העולם יכול לראות ולזהות איתי של היומיום (כל הפוסטים שלי פתוחים לכל העולם. אם תחפשו מספיק טוב בטח תוכלו למצוא את הפרופיל שלי בפייסבוק גם בלי שיש לכם שום מידע עלי חוץ מזה שבבלוג, אבל עדיין). אני לא בטוחה שהדברים האלה ינותבו לכאן, עכשין כשפתאום הזהות המינית שלי הפכה מסוג של סוגיה שאני מנסה להתעמק בה לחלק מאוד ברור של הזהות שלי.
תודה על הכל. אני עוד לא נפרדת, אפילו שכבר נפרדתי מהמקום הזה בעבר, וכולנו יודעות כמה זה שווה. אני כן לוקחת כמה צעדים אחורה בינתיים. אני רוצה לחשוב על מה שעובר עלי, מה שעומד לעבור עלי, ומה אני עומדת לעשות עם עצמי עכשיו. אני עומדת לקחת את החיים שלי למקום הרבה יותר פעיל, הרבה יותר משתף והרבה יותר פתוח.
כבר כמה ימים שאני די סגורה על זה שאני מעדיפה את עמליה מחוץ לחיים שלי. זה נשמע כמו החלטה מאוד גדולה וחשובה, אבל אני לא יודעת כמה אפשר לומר את זה בהתחשב בעובדה ששום דבר לא עומד להשתנות כתוצאה מההחלטה הזו. שום דבר חוץ מזה שאולי-אולי אני אוכל את עצמי קצת פחות. ממש, ממש קצת פחות. אני לא באמת רוצה את זה. אולי פשוט איבדתי תקווה שזה אי פעם עומד לעבוד, ונמאס לי להוציא על זה כל כך הרבה אנרגיות.
מירוץ העכברים שהוא החיים שלי נעשה מתיש ואינטנסיבי בחודש האחרון. אני מתנדנדת בין לנסות ללמוד לבין לנסות להבין איך לאהוב את עצמי בלי קביים ופרוטזות. פעם בחודשיים או שלושה אני מבינה לגמרי מחדש שאני לא מצליחה לפרגן לעצמי פירור עבש של הערכה, let alone אהבה, בלי שמישהו יושיב אותי על הברכיים שלו ויאכיל אותי בו. כל עוד אני חושבת על עצמי, אני מתנדנדת בין הרצון להיות אני הגדולה והאימהית לבין הרצון להיות קטנה עד כדי גיחוך. זה מזכיר לי שלפני כמה שבועות שאלתי חברה מהלימודים, חצי בצחוק, אם היא חושבת שאפשר לקצר אותי בשלושים סנטימטרים. היא צחקה קצת פחות ממני ואמרה לי להוציא את הרעיון הנוראי הזה מהראש שלי.
יש לי פגישה עם אנדוקרינולוגית (רופאה של הורמונים, שאמורה לרשום לי אסטרוגן) בפורים. איזה צחוקים עם זה. פאקינג פורים. אני טסה לבד לאמסטרדם בלילה שאחרי יום שלישי הבא, וחשבתי לקנות לכבוד זה שמלה. אני ממש מחכה לזה, ומשום מה המחשבה על הטיסה עושה לי טוב. זה מאוד לא אופייני לי, שמחשבות על משהו שעוד לא קרה עושות לי טוב, אבל זה שינוי מרענן. בימים האחרונים שמתי לב שאני משתעשעת ברעיון של לא לאכול באמסטרדם, אבל לא נראה לי שזה יחזיק עד הטיסה. זה תמיד מחזיק רק עד מסה קריטית של קריאות התנגדות מהבטן שלי. אני גם כמעט לא חושבת יותר על להקיא.
אחת התחושות הכי נוראות בעולם היא לא להיות מסוגלת לעזור לאישה שאני אוהבת. תחושה אחת שמתעלה על זו ביכולת שלה לגרום לי לרצות לקפוץ מצוק היא לדעת שלא רק שאני לא מסוגלת לעזור לה, אלא שעכשיו גם אין לי את הזכות אפילו לומר שאני רוצה לנסות.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
