|
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
בחורות יפות ובלגן בראש
אולי בעצם בכלל לא בא לי ללבוש שמלות
אני חושבת שאני פשוט רוצה להיות רזה
ועם ציצים קטנים, גג B
ושרירית, אבל כמו בת, עם ידיים מפוסלות ובטן שטוחה
ושיקראו לי אלה, ולא איתי
וזהו, בעצם.
התחלתי לקרוא איזה קומיקס מדהים אחד באינטרנט ואני חושבת שכבר כמעט סיימתי לקרוא את כולו, ויש שם שתי דמויות, של גבר טרנס ושל פאנסקסואל, שהן בערך כל מה שבא לי להיות בחיים שלי. רק שבא לי שיהיה לי כוס.
דברים מסתדרים לי בראש,
אלה.
| |
בחורות יפות ויקיצה טבעית
אני קמה מאוד מוקדם בצורה טבעית לגמרי בתקופה האחרונה, והיום ממש הגזמתי. בקושי שבע וחצי עכשיו, ואני ערה כבר יותר משעה. אני עוד מסרבת לומר שאני סובלת מאיזושהי הפרעה, אבל יכול להיות שמה שמעיר אותי זו השריפה הזו שמלווה את הבטן הריקה. אתמול אכלתי גם בישיבת צוות בבוקר בעבודה וגם בצהריים, וכשהצלחתי לא לאכול ארוחת ערב הייתי כל כך גאה בעצמי.
חוץ מזה, הכנתי אתמול סוג של עוגיות שיצאו מדהימות בקטע אחר. אני מתחילה לתפוס מעמד של "זו שמכינה עוגיות" בין מי שמכירים אותי. אנשים שואלים אותי על העוגיות שאני מכינה, וזה כזה כיף. כבר יותר מחצי מהעוגיות שהכנתי אתמול הלכו, בערב אחד. אולי אני אצלם לכם מהן מתישהו. החיבור שלי למטבח ממקום של יצירה ולא של אכילה עושה לי ממש טוב. הוא מזכיר לי את סבתא שלי, שתמיד הייתה מכינה כמויות מסחריות של עוגיות (קילוגרמים שלמים בכל נגלה - מכירים את קופסאות הפלסטיק החצי שקופות הענקיות האלה שתמיד נמצאות בבית ולא ברור מאיפה? היא הייתה ממלאת כמה בכל פעם שהייתה אופה, בערך פעם בשבוע או שבועיים), אבל אף פעם לא הייתה אוכלת מהן אפילו קצת. ממש משמח אותי כשאנשים אחרים אוכלים את הדברים שלי.
מישהי שחזרתי לדבר איתה לאחרונה אחרי הרבה זמן סיפרה לי על חברה אנורקסית שלה שאפילו פגשתי בעצמי פעם אחת, לפני כמה שנים. היא אמרה שגם אצלה זה התחבר ככה, עם הרצון להכין אוכל לאנשים אחרים. היא גם הייתה אחת מהאנשים הראשונים שסיפרתי להם על האישיוז שלי עם אוכל שלא ניסו לגרום לי להרגיש (אולי בצדק, ובטח שמתוך דאגה ולא מתוך שום כוונה רעה) שזה לא בסדר.
משהו גיל-התבגרותי-לא-ממומש בי רוצה להפוך את הבלוג הזה למקום של קריאה לעזרה. יש כמה מרחבים שאני נמצאת בהם שאני מנסה "לבחור בהם צד", כלומר להחליט אם אני רוצה לקרוא לעצמי אנורקסית או לא. אצל הפסיכולוגית כבר החלטתי שאני כן, מחוץ לקליניקה שלה אני כמעט אף פעם לא. יש חבר אחד שמבחינתו אני כן, אני חושבת, אז אני יחסית זורמת עם זה, וכשאני מדברת עם עמליה לאחרונה, אני משתדלת להתהלך על הגבול. חזרנו לדבר בשבוע-שבועיים האחרונים, ממש. עדיין בעיקר בשיחות יזומות, אבל אנחנו מרגישות הרבה יותר בנוח סתם לומר אחת לשנייה שלום בקמפוס, או איפה שאנחנו לא נפגשות סתם ככה. אני משתדלת להתהלך על הגבול בצורה מאוד אנוכית ודי אכזרית, אם להיות כנה עם עצמי לרגע. מתישהו, תוך כדי שיצאנו, סיפרתי לה שאני שונאת לאכול, ואת איך שאני נראית, ואני לא זוכרת כל כך באיזה הקשר זה היה, אבל היא שאלה אותי, כמעט במילים האלה "אבל זה לא ברמה של הפרעת אכילה, נכון?" ועכשיו אולי אני מנסה להראות לה שואללה דווקא יש מצב.
יש עוד כמה אנשים שממש הייתי רוצה להיות מסוגלת לספר להם. אני מוצאת את עצמי מביעה המון תסכול בנוגע לגוף שלי בפני האנשים האלה, לפעמים קצת בכוח, ואני מדגישה כמה אני לא רוצה לאכול, או אומרת דברים כמו "כבר אכלתי מספיק היום" ומדלגת על שתי ארוחות. לפני כמה זמן סיפרתי לחברה מהלימודים שאני אוהבת לשבת מחובקת עם הברכיים כי זה מזכיר לי שרזיתי, וכשהיא צחקה איתי על זה בתחילת השבוע אמרתי לה שזה נחמד, כי זה מזכיר לי שאני שוקלת מאה וחמישים קילו רק בתוך הראש שלי. זו אפילו לא קריאה לעזרה. אני לא רוצה לצאת מזה. בכנות, אני ממש נהנית מהמאבק ברצון לאכול, ומזה שאני מרגישה כאילו כל הדם מתרוקן לי מהגוף כשאני נעמדת, וממש טיפה גם מלהישבר ולאכול כל דבר שאני רואה. הדבר היחיד שלא כיף לי הוא שאני לא מצליחה להקיא. אבל אני בכל זאת רוצה שיהיו מספיק אנשים מסביבי שידעו מה עובר עלי כשיום אחד אני כן אעבור את הגבול.
ההומו החתיך שלי קרא לי דקיקה אתמול וזה הדבר שהכי שימח אותי בעולם.
אלה.
| |
בחורות יפות ולא משנה
בימים האחרונים אני נאבקת מאבק שקט ברצון שלי לשבת על הברכיים מול האסלה ולדחוף שתי אצבעות לגרון. גם הרצון הזה בעצמו לא אלים במיוחד. נראה לי שזה מה שהופך את זה לקשה כל כך. הוא בא ברגעים אסטרטגיים, בנקודות רגישות. ביום ראשון חזרתי לקראת שתיים בלילה ממסיבת פורים של התוכנית שאני לומדת בה (לבשתי גרביונים ושמלה והתאפרתי, בפעם הראשונה, בעצם. היו כמה בנות שקינאו בי כי אני נראית יותר טוב מהן בשמלה), והמחשבה הראשונה שעברה לי בראש כשנכנסתי הביתה הייתה "טוב, אז עכשיו להקיא."
הקושי הכי גדול שלי בהתמודדות עם המחשבות האקראיות האלה הוא המחשבה שאין לי בעצם מושג למה זה אמור להיות רע. כאילו, ברור שלהקיא בכוונה זה רע, אבל זה לא שניסיתי אי פעם. ברמת העיקרון גם לא לאכול זה רע, ואני די אוהבת את התחושה שלא לאכול עושה לי בבטן. מה אם אני אוהב גם את התחושה שלהקיא עושה לי?
אולי לא אנורקסית,
אלה.
עריכה: חחחחחחחחחחחחחחחח
| |
בחורות יפות ולהתמסד
והדבר
שהכי בא לי כרגע
זה לקום בוקר אחד, ולשלוח לה הודעה, ולשבת לדבר
ושנתנשק, ונתחבק, ונבכה, ונצטער
ונגיד שהכל היה רע ממש בחצי שנה האחרונה
ונתחיל לספור שוב מאפס, והפעם נעשה שכל יום יהיה שווה את הספירה שלו
בא לי להחזיק לה את היד כשהיא יושבת לידי במטוס רחוק מכאן
ולעשות לה שתי בנות
לאחת יקראו קלי, ולשנייה מרה
בא לי לעבוד קשה ולקנות לנו דירה גדולה במרכז העיר,
ולגדל בה את שתי הבנות שלנו, וחתולה ג'ינג'ית, ורצון לחיות
וכוס אמק, בסדר? אני שונאת את איך שאני כותבת ושונאת את זה שאני לא מצליחה לחשוב על שום דבר משמעותי בלי לקרוס או להיסגר עוד יותר.
אלה.
| |
בחורות יפות ולהתקיים אחרת
ריבאונד. הצחקתי את עצמי.
כבר כמה ימים שאני די סגורה על זה שאני מעדיפה את עמליה מחוץ לחיים שלי. זה נשמע כמו החלטה מאוד גדולה וחשובה, אבל אני לא יודעת כמה אפשר לומר את זה בהתחשב בעובדה ששום דבר לא עומד להשתנות כתוצאה מההחלטה הזו. שום דבר חוץ מזה שאולי-אולי אני אוכל את עצמי קצת פחות. ממש, ממש קצת פחות. אני לא באמת רוצה את זה. אולי פשוט איבדתי תקווה שזה אי פעם עומד לעבוד, ונמאס לי להוציא על זה כל כך הרבה אנרגיות.
מירוץ העכברים שהוא החיים שלי נעשה מתיש ואינטנסיבי בחודש האחרון. אני מתנדנדת בין לנסות ללמוד לבין לנסות להבין איך לאהוב את עצמי בלי קביים ופרוטזות. פעם בחודשיים או שלושה אני מבינה לגמרי מחדש שאני לא מצליחה לפרגן לעצמי פירור עבש של הערכה, let alone אהבה, בלי שמישהו יושיב אותי על הברכיים שלו ויאכיל אותי בו. כל עוד אני חושבת על עצמי, אני מתנדנדת בין הרצון להיות אני הגדולה והאימהית לבין הרצון להיות קטנה עד כדי גיחוך. זה מזכיר לי שלפני כמה שבועות שאלתי חברה מהלימודים, חצי בצחוק, אם היא חושבת שאפשר לקצר אותי בשלושים סנטימטרים. היא צחקה קצת פחות ממני ואמרה לי להוציא את הרעיון הנוראי הזה מהראש שלי.
יש לי פגישה עם אנדוקרינולוגית (רופאה של הורמונים, שאמורה לרשום לי אסטרוגן) בפורים. איזה צחוקים עם זה. פאקינג פורים. אני טסה לבד לאמסטרדם בלילה שאחרי יום שלישי הבא, וחשבתי לקנות לכבוד זה שמלה. אני ממש מחכה לזה, ומשום מה המחשבה על הטיסה עושה לי טוב. זה מאוד לא אופייני לי, שמחשבות על משהו שעוד לא קרה עושות לי טוב, אבל זה שינוי מרענן. בימים האחרונים שמתי לב שאני משתעשעת ברעיון של לא לאכול באמסטרדם, אבל לא נראה לי שזה יחזיק עד הטיסה. זה תמיד מחזיק רק עד מסה קריטית של קריאות התנגדות מהבטן שלי. אני גם כמעט לא חושבת יותר על להקיא.
עייפה כל כך,
אלה.
| |
בחורות יפות וריבאונדים
אני יודעת שריבאונד, עם כמה שזה זול, לגמרי יכול לעזור לי להוציא לפחות את הראש מהבוץ הזה, אבל מן הסתם זה לא משהו שאי פעם הולך לקרות.
איזה צחוקים זה יהיה אם מישהו עוד עובר בחור הנטוש הזה,
אלה.
| |
בחורות יפות ולונדון
אחת התחושות הכי נוראות בעולם היא לא להיות מסוגלת לעזור לאישה שאני אוהבת. תחושה אחת שמתעלה על זו ביכולת שלה לגרום לי לרצות לקפוץ מצוק היא לדעת שלא רק שאני לא מסוגלת לעזור לה, אלא שעכשיו גם אין לי את הזכות אפילו לומר שאני רוצה לנסות.
כל כך ברילאפס שחזרתי ללפני התקופה שאהבתי לעשן,
אלה.
| |
דפים:
|  כינוי:
בת: 31 |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
