כאבי מחזור

הנה. אמרתי את זה. אני כבר יודעת שאני לא מסוגלת או רוצה להמשיך למנוע את זה מעצמי לעוד הרבה זמן. ניסיתי במשך הרבה זמן לעצור את המחשבות האלה, אבל למה, בעצם? מה אני מרוויחה מזה? הראש שלי נעשה יותר ויותר מעורפל, ואני יודעת שזה יכול לעזור. שום דבר אחר לא מצליח לעזור כמו זה. אני רוצה הביתה, והבדידות הזו של רגע אחרי היא הכי קרוב שהתקרבתי להרגיש בבית אי פעם.

 

מי דפוקה? אני דפוקה.

היי.

קוראים לי אלה, אני בת עשרים וחצי, במקור מתל אביב, כרגע גרה בירושלים, סטודנטית שנה ב' לרפואה, בדרך להתחיל עבודת דוקטורט בביוכימיה, כבר לא מעשנת, מחפשת כיוון, מתחילה להיסגר על מה אני רוצה מעצמי בחיים, תופסת את עצמי בידיים, צמחונית, בתהליכי יציאה מהארון, ומתמודדת עם הפרעת אכילה שמשתלטת לי על החיים.

 

מישהו קורא כאן בכלל?

אלה.

יש משהו פואטי בתחושת "אני לא מצליחה להירדם" שמגיעה עוד לפני שנכנסתי למיטה. לאט-לאט היא הולכת והופכת לעייפות כבדה ומזדחלת, אבל עד לפני רגע זו הייתה מצוקה הירדמותית לכל דבר. די נמאס לי, אבל לא משום דבר ספציפי. אני מנסה להאשים המון דברים עם המון פוטנציאל הרסני, אבל לשם שינוי יש אולי דבר בעייתי אחד אמיתי בחיים שלי כרגע, וגם אותו אני שומרת מספיק קרוב כדי לשלוט עליו.

 

אני חוזרת להרגיש שאין לי עם מי לדבר, אפילו שזה לא נכון בכלל. פעם הייתה בי איזושהי אמונה שאם יהיה לי עם מי לדבר אני אוכל להרגיש פתוחה בנוגע לבעיות שלי, כמו שאני יודעת להטיף כל כך טוב, אבל מסתבר שזה לא כזה פשוט. אני עסוקה מדי בלנסות להבין את עצמי מכדי להוציא את זה החוצה. היומיים האחרונים היו לא מדהימים, בלשון המעטה, ואני לא בטוחה אם זה כי אני בקושי ישנה או סתם כי אני ממש נהנית להאכיל את עצמי בכמויות בלתי הגיוניות של זין מטאפורי. מהלימודים אני דווקא נהנית.

 

יש איזשהו יופי ביאוש הזה. זה לא שנמאס לי ממשהו ספציפי, או מהכל, או כל דבר אחר. פשוט נמאס לי, באופן כללי. יאוש מרחף כזה, בלי שום מטרה. אני שוב שוכחת איך מרגיש רעב, ואיך להבדיל בינו לבין שריר תפוס בבטן. אני לא יכולה לומר שיש לי איזשהו תלונות, ברמת העקרון, כן? אנחנו כבר יודעים כמה אני נהנית מהטשטוש הזה שבאי ההבנה השקרית שלי. אני פשוט תוהה אם זה משהו שאנשים אחרים שמים לב אליו או לא.

 

יש משהו פואטי בלא להצליח להבין שוב את המחשבות הכי אינהרנטיות שמתרוצצות בראש שלי, אחרי שפעם ידעתי לחשוב אותן בעצמי באופן שוטף.

 

באהבה חסרת תנאים, כל עוד אתם מספקים את הסחורה,

ווי, יש לי בלון אדום בצד. הוא כל כך מלא אושר ולא פרופורציונאלי שבא לי למות.

 

לא כל כך רוצה להיות כרגע, אבל נתמודד,

דיספוריה מוגדרת כמצב רוח כללי של חוסר שביעות רצון, אי נעימות וחוסר מנוחה. דיספוריה היא לא הפרעה בפני עצמה, אלא סימפטום. מקרה בו הרגשתי תחושת דיספוריה מאוד אופיינית קרה ממש בימים האחרונים. ישבתי בחדר של אחד השותפים האחרים והלכתי לחדר שלי להביא מחשבון ומשהו לכתוב עליו. כשהגעתי והושטתי יד כדי לקחת אותם, המחשבה היחידה שהייתה לי בראש הייתה "לא." קצת כמו לשכוח מה רצית לעשות רגע לפני שהלכת לחפש משהו בסלון. לא ששכחתי מה רציתי לעשות, חלילה. גם זה קורה לי הרבה, אבל סתם כי אני חושבת בצורה מגושמת. מה שקרה זה שפשוט לא הצלחתי למצוא איזשהו תהליך מחשבתי שבמסגרתו מה שאני עושה כרגע יכול להביא למשהו טוב.

 

את המושג דיספוריה אני מכירה בזכות האבחנה הפסיכיאטרית Gender Dysphoria, או, במינוח ישן יותר, GID - Gender Identity Disorder. הפרעת זהות מגדרית. זו בעצם האבחנה הפסיכיאטרית בה איבחנתי את עצמי מתישהו במהלך הכתיבה בבלוג הקודם שלי.

 

בימים האחרונים הדיספוריה שלי חזרה בפיצוץ עצום. קצת אחרי המבחן באימונולוגיה שהיה ביום שני שעבר התחלתי להרגיש קצת טוב עם עצמי. נעלמו לי כמעט לגמרי המחשבות על טרנסיות, הרגשתי שאני מרזה וחשבתי שהלך לי ממש טוב במבחן. עמליה ואני רק המשכנו להתקרב, מה שרק הוסיף לתחושה הסמי-אופורית שהרגשתי. אחרי כמה ימים של אושר צרוף, עשיתי טעות איומה אחת. אחרי שהתפשטתי כדי להיכנס למקלחת, הסתכלתי על המראה. רזיתי, אני ארשה לעצמי לפרגן לעצמי קצת, אבל התגובה הראשונה שהפקתי אחרי כמה שניות שהיו מלאות בתחושת התפוגגות הייתה להכניס את הבטן הכי חזק שאני יכולה. קצת אחרי זה עשיתי עוד טעות איומה והסתכלתי קצת יותר נמוך. מאז המצב רק הולך ונעשה רע יותר.

 

כבר כמה ימים שאני לא מסוגלת לאכול. אני מתחילה לחשוב שאולי אני ממש קצת אנורקסית. חוץ מזה שכבר כמה ימים שאני אוכלת רק כשכואב לי, הלילה ישנתי מדהים כי נרדמתי עם המחשבה שהצלחתי לא לאכול למרות שהייתי ממש רעבה. בבוקר התעוררתי עם כאבי בטן דוקרים של רעב שגרמו לי לחשוב "כן, אני מצליחה!" שאלתי את ליאור מה הוא חושב ואחרי שאמרתי על זה כמה דברים הוא שלח לי סמיילי עצוב ואמר שהוא לא יודע. הוא כבר אמר לי כמה פעמים, חצי בצחוק, שאני בטח אנורקסית, ותמיד לקחתי את זה בחצי רצינות, אבל עכשיו החלק של הצחוק הולך ונעלם לי.

 

אתמול, לפני שהלכתי לישון רעבה, אי הנוחות גרמה לי לצאת לסיבוב במעונות ולשבת איפשהו, על איזו חומה נמוכה שמהצד השני שלה יש נפילה של כמה מטרים. ממש רציתי לקפוץ, לשבור איזה קרסול או משהו, אבל תפסתי את עצמי בזמן. שלחתי לעמליה "ערה?" בוואטסאפ ורבע שעה אחרי זה היא כתבה לי שהיא נרדמה בסלון ושאלה אם הכל בסדר. דיברנו איזה חצי שעה ואז נכנסתי לדירה להתקלח ולישון. סיפרתי לה שאני מרגישה רע, אבל לא סיפרתי לה למה. סיפרתי לה המון מסביב לטרנסיות שלי, אבל לא פתחתי את זה מולה. אולי היא ניחשה בעצמה, אבל לאנשים יש נטייה לא לעשות את זה. אני ממש רוצה לספר לה, והיום כששאלתי את ליאור אם הוא חושב שיכול להיות שאני דיספורית כי אני מרגישה שאני לא יכולה, הוא אמר שמאוד יכול להיות.

 

אני מדברת גם קצת עם לילי, אבל השיחות נתקעות לי קצת יותר מבדרך כלל. היא מדהימה, ומנסה לעודד אותי, אבל אני לא מצליחה לקחת מזה כלום. לפני כמעט שבועיים סיפרתי לאורן. גם הוא סטודנט, אז אנחנו מדברים הרבה על תקופת המבחנים, והוא כל הזמן שואל אותי מה שלומי, ואם הכל בסדר באוניברסיטה, ואני די סגורה על זה שהוא שואל גם בגלל הדיספוריה שלי.

 

כבר הזכרתי את זה פעם אחת, אבל מאוד במעורפל. בתחילת החודש נפרדתי מנועה ומאיה. החלטתי שנגמר לי, וכמו שאמרתי בפוסט בו הזכרתי את זה, אני מאוד גאה בעצמי על זה. בא לי לומר שאולי אני אדבר על זה יותר לעומק בפוסט עתידי כלשהו, אבל זה לא עומד לקרות, ולא בא לי להשלות אתכם. אני קצת תוהה אם הדיספוריה שלי קשורה להחלטה על הניתוק מהן, אבל יש לי מספיק סיבות טובות לדיספוריה הזו כדי להרגיש בנוח בלי להכניס כמה סיבות רעות סתם בשביל להשלים מניין.

 

היום בכל זאת התחלתי להרגיש קצת יותר טוב. כשהשותף שלי חזר מהבית שלו בצפון התמלאתי בתחושה של תחילת שבוע. הוא בא עם התיקים העצומים שלו ופשוט הוציא אותי מתחושת הדיספוריה בכלל בלי לדעת שהיא קיימת. היום, נראה לי, השתעשעתי ברעיון של לנשק אותו מתישהו, אחרי שאהיה עצמי כבר. קצת אחרי זה נזכרתי שבנים זה איכסה, אבל המחשבה הקטנה הזו הייתה אופורית להחריד, ואחריה, כשאני והוא ישבנו עם עוד כמה אנשים על המדרגות שבכניסה לדירה, כבר הרגשתי יותר טוב מבימים האחרונים.

 

כבר מאוחר, אז אני אפסיק כאן.

שלכם, לא מאמינה שעד לפני חצי שעה היא הייתה בטוחה שהפוסט הבא שלה יהיה פוסט "שמעו, זה לא הולך להמשיך לעבוד,"