כאבי מחזור

לפני כמה דקות הבנתי פתאום מה עשיתי עם עצמי כל הקיץ. קצת לפני שנגמרו המבחנים בשנה שעברה, אמרתי לעצמי שלא משנה מה, אני עוברת את הקיץ הזה. הגעתי להחלטה שאפילו שזה יהיה קשה, אני לא אתן לעצמי לעמוד ביני לבין סימון הוי הגדול שהוא החוויה הצבאית של אחרי שנה ב'. אבל אולי בעצם אני חייבת לכם סיכום קצר של מה הלך איתי מאז הפוסט האחרון שלי.

 

קצת מוזר לי לכתוב את זה כשהתחושה שלי בנוגע לעצמי היא שחזרתי לאותו מצב של קיום בו הייתי לפני בערך חצי שנה, אבל הייתי רוצה לכתוב מה גרם לי ללכת חצי שנה אחורה, בצעדי ענק. אני אתחיל מזה שחזרתי לשקול יותר מ-85, אני לא מסוגלת יותר להסתכל על עצמי במראה, או כמעט בכלל, ואני ועמליה נפרדנו.

 

אני לא כל כך בטוחה שיש מה לספר בנוגע לקיץ עצמו. אין שום דבר קונקרטי שקרה בו עצמו. בתחילת יולי, ממש קצת לפני סוף תקופת המבחנים האחרונה של שנה ב', התקשרתי למשרד של ד"ר דליה גלבוע. ד"ר דליה גלבוע היא פסיכולוגית שיושבת כבר די הרבה שנים בועדה לשינוי מין של תל השומר. התקשרתי אליה אחרי שרופא המשפחה שלי אמר שאם אני רוצה להתחיל את התהליך, היא אמורה להיות הכתובת. היא חזרה אלי באותו החודש, וב-15 היא שלחה לי מייל וביקשה לקבוע פגישה למתישהו בספטמבר. התאריך לא כל כך התאים לי, אז המשכתי לדבר איתה במהלך הקיץ, ובסופו של דבר קבענו ליום רביעי הבא.

 

לא במפתיע, עמליה הייתה ממש תומכת לאורך כל התהליך (זה לא באמת כזה תהליך, אבל להתקשר למזכירה שלה, לחכות לתשובה, לדבר איתה שוב, לקבוע תאריכים, לוודא שזה מתאים, וכל זה, זה לא מאוד קל. מאוד היה קל לי להחליט שזהו, נמאס לי, ואני שוברת את הכלים והולכת). אני לא ממש יודעת אם אמרתי את זה מתישהו, אבל הקיץ, לפי התוכנית של המסלול שלי, כל מי שבמחזור שלי היה צריך לעשות קורס קצינים. בהכנה לקורס אני והיא עוד היינו קרובות מאוד. היינו באותו הצוות ודי היינו תקועות אחת בתחת של השנייה במשך שלושה וחצי שבועות. אחרי זה נעשה פחות קל. היינו בגדודים נפרדים, שזה אומר כמעט אף פעם לא להתראות באמצע היום, ושהיציאות שלנו מתואמות הפוך, ככה שכמעט במשך כל החודשיים-שלושה האלה לא יצאנו ביחד הביתה.

 

ואז הכל נעשה מטושטש. דברים בינינו התחילו לא לעבוד, ואני לא כל כך יודעת לשים את האצבע על משהו ספציפי שגרם לזה. יכול להיות שזה לא עבר מלכתחילה ופשוט שיקרתי לעצמי ממש טוב. אחרי בערך שלושה שבועות של לנסות להבין מה היה בחצי השנה האחרונה, יש לי נטייה לחשוב שזה היה המצב. עכשיו, כשפתאום כל כך קשה לי שוב להסתכל במראה, או להתקלח, או להתלבש, אני מבינה שבקיץ עשיתי כל מה שיכולתי כדי לא להיות עצמי במהלך היום. כשהייתי פוגשת אותה בסוף היום, או לרגע בדרך לאנשהו, חזרתי להיות עצמי פתאום, תוך כדי אופוריה מעורפלת של "אומיגאד, היא כאן!". לא היו הרבה רגעים כאלה, ובכל שאר הזמן שקעתי יותר ויותר עמוק לתוך תהום של הדחקה של הרצונות והצרכים שלי כבן אדם.

 

עכשיו פתאום הכל חוזר ובועט לי בפרצוף. חזרתי לראות את הפסיכולוגית בשבוע שעבר, ומחר יש לי איתה עוד פגישה. בשבוע שעבר לא הצלחתי לדבר איתה על שום דבר חוץ מהפרידה עם עמליה. אולי כי בכל שאר הזמן אני מסרבת בתוקף לדבר על זה. יש בערך שני אנשים, אולי שלושה, שאמרתי להם מה אני מרגישה חוץ ממנה, ואני לא מסוגלת ממש להיפתח ליותר אנשים מזה. מפחיד אותי לחזור פתאום להיות גוש הקיום העצוב הזה שהייתי לפני חצי שנה, ועוד יותר מוזר לי לחשוב שהחזקתי בידיים את הפתרון היחיד שהיה יכול להיות לזה בעתיד הקרוב ואיבדתי אותו.

 

שוב בא לי למות, אבל אל תגלו לאף אחד,

 

יש לי פצעי לחץ עכשיו. מסתבר שזה קטע. כבר חשבתי על להתאבד כמה פעמים, אבל רק בקטע הרגיל. יש לי פגישה עם קב"נית ביום שלישי, בהמלצת מש"קית ת"ש שסיפרתי לה שאני כנראה מתחילה ללכת לפסיכולוגית. אני די שונאת את המ"מ שלי. אמרתי לה על הטיפול כי היא צריכה לכתוב דו"ח לקבנית והיא החליטה שאני חייבת לספר לה למה אני הולכת לטיפול. ממש התאפקתי לא לבכות לה מול הפנים, או לצרוח עליה, אבל הסתפקתי בלחרטט משהו גנרי. שבוע הבא הולך להיות צחוקים.

 

באהבה חסרת תנאים, כל עוד אתם מספקים את הסחורה,