יש משהו פואטי בתחושת "אני לא מצליחה להירדם" שמגיעה עוד לפני שנכנסתי למיטה. לאט-לאט היא הולכת והופכת לעייפות כבדה ומזדחלת, אבל עד לפני רגע זו הייתה מצוקה הירדמותית לכל דבר. די נמאס לי, אבל לא משום דבר ספציפי. אני מנסה להאשים המון דברים עם המון פוטנציאל הרסני, אבל לשם שינוי יש אולי דבר בעייתי אחד אמיתי בחיים שלי כרגע, וגם אותו אני שומרת מספיק קרוב כדי לשלוט עליו.
אני חוזרת להרגיש שאין לי עם מי לדבר, אפילו שזה לא נכון בכלל. פעם הייתה בי איזושהי אמונה שאם יהיה לי עם מי לדבר אני אוכל להרגיש פתוחה בנוגע לבעיות שלי, כמו שאני יודעת להטיף כל כך טוב, אבל מסתבר שזה לא כזה פשוט. אני עסוקה מדי בלנסות להבין את עצמי מכדי להוציא את זה החוצה. היומיים האחרונים היו לא מדהימים, בלשון המעטה, ואני לא בטוחה אם זה כי אני בקושי ישנה או סתם כי אני ממש נהנית להאכיל את עצמי בכמויות בלתי הגיוניות של זין מטאפורי. מהלימודים אני דווקא נהנית.
יש איזשהו יופי ביאוש הזה. זה לא שנמאס לי ממשהו ספציפי, או מהכל, או כל דבר אחר. פשוט נמאס לי, באופן כללי. יאוש מרחף כזה, בלי שום מטרה. אני שוב שוכחת איך מרגיש רעב, ואיך להבדיל בינו לבין שריר תפוס בבטן. אני לא יכולה לומר שיש לי איזשהו תלונות, ברמת העקרון, כן? אנחנו כבר יודעים כמה אני נהנית מהטשטוש הזה שבאי ההבנה השקרית שלי. אני פשוט תוהה אם זה משהו שאנשים אחרים שמים לב אליו או לא.
יש משהו פואטי בלא להצליח להבין שוב את המחשבות הכי אינהרנטיות שמתרוצצות בראש שלי, אחרי שפעם ידעתי לחשוב אותן בעצמי באופן שוטף.
באהבה חסרת תנאים, כל עוד אתם מספקים את הסחורה,
אלה.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
