כאבי מחזור

אני לא ממש יודעת מה לחשוב על זה, אבל אני חושבת שדברים מתקדמים בכיוון טוב. אני לא מפסיקה להתווכח עם הפסיכולוג שלי בערך מאז הרגע הראשון, ואני נהנית מכל רגע. כבר המון זמן שאני מנסה לכתוב פוסט ארוך, כמו שאני אוהבת, וזה לא הולך, אז החלטתי שאנסה לכתוב פוסטים קצרים שאני לא אוהבת, סתם כדי להוציא קצת.

 

הפוסט והכותרת לא קשורים, אבל אני לא יכולה לכתוב את הפוסט שמתעסק בכותרת הזו, cause I don't wanna jinx it,

יש קסם די יפה בלהרגיש רע בלי שזה יהיה קשור לשנאה עצמית או לתשישות חברתית. עכשיו אני סתם חולה, כי הייתי מטומטמת ויצאתי החוצה אחרי הסופה שהייתה כדי לדדות לסופר לקנות דברים לדירה. לבשתי רק כפפות, צעיף, חמצוואר שניסה להיות כובע, שני זוגות גרביים, מכנסיים די רגילים, חולצה ארוכה וסריג. אז עכשיו אני מצוננת, וזה מרגיש ממש כאילו זה עומד להיות הרבה יותר מזה. ואני ממש לא רוצה שזה יהפוך להרבה יותר מזה, כי כשאני חולה יוצאים לי הרפסים ממש מכוערים.

 

אבל בכל זאת, יש בזה קסם. פתאום אני לא מצליחה לעשות את העבודה המטומטמת במגדר, או ללמוד לאנטומיה, או לעשות את העבודה במטבולית, כי אני מרגישה רע באמת, עם סיבה פיזית מוחשית. יש וירוסים באף שלי שכועסים על זה שעשיתי להם קר.

 

עדיין שונאת את עצמה,

עשיתי היום קעקוע. אתם חושבים שזה ממש נורא שאהבתי כמה שזה הזכיר לי לחתוך?

 

באהבה,

אף פעם לא באמת חשבתי שאעזוב את הבלוג הזה. כשרק כתבתי את הפוסט הקודם, לפני קצת יותר מחודש, הייתי בטוחה שזה יהיה קטע תקופתי; משהו בסגנון של לחזור פעמיים-שלוש-ארבע בשנה, בתאריכים מיוחדים, כדי לפרוק קצת, או כדי לשתף את מי שעוד נראה לי שאולי יעבור כאן פעם. בשבוע האחרון די ברור לי שאני עומדת לחזור לפרסם כאן הרבה יותר מזה.

 

באמת שנגמר לי כשפרסמתי את הפוסט הזה. נמאס לי לפרסם פוסטים ולקבל תגובות ממקסימום, כשהקהילה של ישרא ממש עפה על עצמה, ארבעה אנשים שונים, שבדרך כלל גם לא היה להם המון מה לומר. שלא תבינו לא נכון - אני לא דורשת שום דבר מאף אחד, זה פשוט שהייתי רוצה לקבל קצת יותר פידבאק. קצת יותר "אני קורא בבלוג שלך כבר די הרבה זמן, וממש כיף לי לראות שאת מפרסמת פוסטים," וקצת פחות "יש מי שקורא, אני פשוט לא מגיבה אף פעם."

 

יש איזשהו קסם לא ברור במפלט הוירטואלי הזה. פעם חשבתי שזו הקלות בה קל לי לכתוב פוסטים בבלוג לעומת הקושי איתו אני מתמודדת בכתיבת סיפורים, אבל זה לא רק זה. בא לי לנסות לצלול לתוך הרעיון, אבל חוץ מהקלישאתיות הבלתי נסבלת שבו, מרתיעה אותי גם המחשבה שאני שקועה עמוק מאוד בהרבה מאוד רעיונות אחרים כרגע. באיזשהו מקום, זה קצת כמו לטבוע בדבש. אני ממש יודעת שזה מתוק מסביב, אבל אני עסוקה מדי בלא להיות מסוגלת לזוז, או לנשום, או לחשוב. הלחץ כל כך חזק שזה גורם להכל לזוז בתוך הראש שלי. פתאום הכל נעשה כל כך רועש, והדבר היחיד שאני מסוגלת לעשות הוא לשמוע מוזיקה מספיק חזקה כדי להכאיב לעצמי באוזניים.

 

גיליתי את רדיוהד לאחרונה, והטינאייג'ריות המתלווה בלהזדהות איתם משתלבת אצלי מעולה עם תחושת הזרות מהמציאות. רון נכנס אלי לחדר היום בערב ושאל, בפעם השנייה היום, אם יש משהו שהוא יכול לעשות כדי לעודד אותי. אמרתי לו שלא, והוא אמר עוד כמה דברים, ואז אמרתי לו שזה פשוט ברנאאוט. צחקתי קצת, ואמרתי לו שזה כנראה היה ברנאאוט לפני חודשיים, והמצב לא בדיוק השתפר. הוא אמר שרואים את זה עלי.

 

יותר מתמיד, אני רוצה להכין לעצמי כוס קפה, לשבת על המדרגות בחוץ עם סיגריה ולהפסיק לפנטז על לרטש לעצמי את הידיים.

 

באהבה חסרת תנאים, כל עוד אתם מספקים את הסחורה,