כאבי מחזור

ריבאונד. הצחקתי את עצמי.

כבר כמה ימים שאני די סגורה על זה שאני מעדיפה את עמליה מחוץ לחיים שלי. זה נשמע כמו החלטה מאוד גדולה וחשובה, אבל אני לא יודעת כמה אפשר לומר את זה בהתחשב בעובדה ששום דבר לא עומד להשתנות כתוצאה מההחלטה הזו. שום דבר חוץ מזה שאולי-אולי אני אוכל את עצמי קצת פחות. ממש, ממש קצת פחות. אני לא באמת רוצה את זה. אולי פשוט איבדתי תקווה שזה אי פעם עומד לעבוד, ונמאס לי להוציא על זה כל כך הרבה אנרגיות.

מירוץ העכברים שהוא החיים שלי נעשה מתיש ואינטנסיבי בחודש האחרון. אני מתנדנדת בין לנסות ללמוד לבין לנסות להבין איך לאהוב את עצמי בלי קביים ופרוטזות. פעם בחודשיים או שלושה אני מבינה לגמרי מחדש שאני לא מצליחה לפרגן לעצמי פירור עבש של הערכה, let alone אהבה, בלי שמישהו יושיב אותי על הברכיים שלו ויאכיל אותי בו. כל עוד אני חושבת על עצמי, אני מתנדנדת בין הרצון להיות אני הגדולה והאימהית לבין הרצון להיות קטנה עד כדי גיחוך. זה מזכיר לי שלפני כמה שבועות שאלתי חברה מהלימודים, חצי בצחוק, אם היא חושבת שאפשר לקצר אותי בשלושים סנטימטרים. היא צחקה קצת פחות ממני ואמרה לי להוציא את הרעיון הנוראי הזה מהראש שלי.

יש לי פגישה עם אנדוקרינולוגית (רופאה של הורמונים, שאמורה לרשום לי אסטרוגן) בפורים. איזה צחוקים עם זה. פאקינג פורים. אני טסה לבד לאמסטרדם בלילה שאחרי יום שלישי הבא, וחשבתי לקנות לכבוד זה שמלה. אני ממש מחכה לזה, ומשום מה המחשבה על הטיסה עושה לי טוב. זה מאוד לא אופייני לי, שמחשבות על משהו שעוד לא קרה עושות לי טוב, אבל זה שינוי מרענן. בימים האחרונים שמתי לב שאני משתעשעת ברעיון של לא לאכול באמסטרדם, אבל לא נראה לי שזה יחזיק עד הטיסה. זה תמיד מחזיק רק עד מסה קריטית של קריאות התנגדות מהבטן שלי. אני גם כמעט לא חושבת יותר על להקיא.

עייפה כל כך,

אלה.