כאבי מחזור

מישהו רוצה לדבר איתי במיילים עכשיו? ממש בא לי לדבר עם מישהו עד ממש מאוחר. לא חייבים מיילים, אם יש לכם ג'ימייל אז גם צ'אט זורם. הכל, העיקר לא לישון.

אני עומדת להתעלםפ תעשייתית מכל הבלוג הזה מעכשיו, אני מנחשת. זה לא הולך יותר. אני זונת אופוריה, והסלוג הזה כבר לא עוזר לי להשיג אותה. זה לא שאני יכולה להסתדר בלעדיו, אבל כל הקטע של לחכות לתגובות, ואז להגיב בחזרה לרובן, כבר לא שווה את זה יותר. אני מרגישה כאילו אני מדברת לקיר, ורק אנשים שבמקרה נמצאים קרוב אלי יכולים לשמוע אותי ולהגיב. וזה לא שזה לא נחמד. לפעמים הרבה יותר נוח לי לכתוב כאן דברים שאני רוצה לומר לחברים שלי שקוראים פה, אבל זו רק מטרת צד קטנה. כרגע הבלוג הזה מספק לי בעיקר המון, המון תסכול, כי אני מצליחה רק להיכשל במה שאני עושה בו.

 

פעם להיות כאן אמר לי משהו,

דיספוריה מוגדרת כמצב רוח כללי של חוסר שביעות רצון, אי נעימות וחוסר מנוחה. דיספוריה היא לא הפרעה בפני עצמה, אלא סימפטום. מקרה בו הרגשתי תחושת דיספוריה מאוד אופיינית קרה ממש בימים האחרונים. ישבתי בחדר של אחד השותפים האחרים והלכתי לחדר שלי להביא מחשבון ומשהו לכתוב עליו. כשהגעתי והושטתי יד כדי לקחת אותם, המחשבה היחידה שהייתה לי בראש הייתה "לא." קצת כמו לשכוח מה רצית לעשות רגע לפני שהלכת לחפש משהו בסלון. לא ששכחתי מה רציתי לעשות, חלילה. גם זה קורה לי הרבה, אבל סתם כי אני חושבת בצורה מגושמת. מה שקרה זה שפשוט לא הצלחתי למצוא איזשהו תהליך מחשבתי שבמסגרתו מה שאני עושה כרגע יכול להביא למשהו טוב.

 

את המושג דיספוריה אני מכירה בזכות האבחנה הפסיכיאטרית Gender Dysphoria, או, במינוח ישן יותר, GID - Gender Identity Disorder. הפרעת זהות מגדרית. זו בעצם האבחנה הפסיכיאטרית בה איבחנתי את עצמי מתישהו במהלך הכתיבה בבלוג הקודם שלי.

 

בימים האחרונים הדיספוריה שלי חזרה בפיצוץ עצום. קצת אחרי המבחן באימונולוגיה שהיה ביום שני שעבר התחלתי להרגיש קצת טוב עם עצמי. נעלמו לי כמעט לגמרי המחשבות על טרנסיות, הרגשתי שאני מרזה וחשבתי שהלך לי ממש טוב במבחן. עמליה ואני רק המשכנו להתקרב, מה שרק הוסיף לתחושה הסמי-אופורית שהרגשתי. אחרי כמה ימים של אושר צרוף, עשיתי טעות איומה אחת. אחרי שהתפשטתי כדי להיכנס למקלחת, הסתכלתי על המראה. רזיתי, אני ארשה לעצמי לפרגן לעצמי קצת, אבל התגובה הראשונה שהפקתי אחרי כמה שניות שהיו מלאות בתחושת התפוגגות הייתה להכניס את הבטן הכי חזק שאני יכולה. קצת אחרי זה עשיתי עוד טעות איומה והסתכלתי קצת יותר נמוך. מאז המצב רק הולך ונעשה רע יותר.

 

כבר כמה ימים שאני לא מסוגלת לאכול. אני מתחילה לחשוב שאולי אני ממש קצת אנורקסית. חוץ מזה שכבר כמה ימים שאני אוכלת רק כשכואב לי, הלילה ישנתי מדהים כי נרדמתי עם המחשבה שהצלחתי לא לאכול למרות שהייתי ממש רעבה. בבוקר התעוררתי עם כאבי בטן דוקרים של רעב שגרמו לי לחשוב "כן, אני מצליחה!" שאלתי את ליאור מה הוא חושב ואחרי שאמרתי על זה כמה דברים הוא שלח לי סמיילי עצוב ואמר שהוא לא יודע. הוא כבר אמר לי כמה פעמים, חצי בצחוק, שאני בטח אנורקסית, ותמיד לקחתי את זה בחצי רצינות, אבל עכשיו החלק של הצחוק הולך ונעלם לי.

 

אתמול, לפני שהלכתי לישון רעבה, אי הנוחות גרמה לי לצאת לסיבוב במעונות ולשבת איפשהו, על איזו חומה נמוכה שמהצד השני שלה יש נפילה של כמה מטרים. ממש רציתי לקפוץ, לשבור איזה קרסול או משהו, אבל תפסתי את עצמי בזמן. שלחתי לעמליה "ערה?" בוואטסאפ ורבע שעה אחרי זה היא כתבה לי שהיא נרדמה בסלון ושאלה אם הכל בסדר. דיברנו איזה חצי שעה ואז נכנסתי לדירה להתקלח ולישון. סיפרתי לה שאני מרגישה רע, אבל לא סיפרתי לה למה. סיפרתי לה המון מסביב לטרנסיות שלי, אבל לא פתחתי את זה מולה. אולי היא ניחשה בעצמה, אבל לאנשים יש נטייה לא לעשות את זה. אני ממש רוצה לספר לה, והיום כששאלתי את ליאור אם הוא חושב שיכול להיות שאני דיספורית כי אני מרגישה שאני לא יכולה, הוא אמר שמאוד יכול להיות.

 

אני מדברת גם קצת עם לילי, אבל השיחות נתקעות לי קצת יותר מבדרך כלל. היא מדהימה, ומנסה לעודד אותי, אבל אני לא מצליחה לקחת מזה כלום. לפני כמעט שבועיים סיפרתי לאורן. גם הוא סטודנט, אז אנחנו מדברים הרבה על תקופת המבחנים, והוא כל הזמן שואל אותי מה שלומי, ואם הכל בסדר באוניברסיטה, ואני די סגורה על זה שהוא שואל גם בגלל הדיספוריה שלי.

 

כבר הזכרתי את זה פעם אחת, אבל מאוד במעורפל. בתחילת החודש נפרדתי מנועה ומאיה. החלטתי שנגמר לי, וכמו שאמרתי בפוסט בו הזכרתי את זה, אני מאוד גאה בעצמי על זה. בא לי לומר שאולי אני אדבר על זה יותר לעומק בפוסט עתידי כלשהו, אבל זה לא עומד לקרות, ולא בא לי להשלות אתכם. אני קצת תוהה אם הדיספוריה שלי קשורה להחלטה על הניתוק מהן, אבל יש לי מספיק סיבות טובות לדיספוריה הזו כדי להרגיש בנוח בלי להכניס כמה סיבות רעות סתם בשביל להשלים מניין.

 

היום בכל זאת התחלתי להרגיש קצת יותר טוב. כשהשותף שלי חזר מהבית שלו בצפון התמלאתי בתחושה של תחילת שבוע. הוא בא עם התיקים העצומים שלו ופשוט הוציא אותי מתחושת הדיספוריה בכלל בלי לדעת שהיא קיימת. היום, נראה לי, השתעשעתי ברעיון של לנשק אותו מתישהו, אחרי שאהיה עצמי כבר. קצת אחרי זה נזכרתי שבנים זה איכסה, אבל המחשבה הקטנה הזו הייתה אופורית להחריד, ואחריה, כשאני והוא ישבנו עם עוד כמה אנשים על המדרגות שבכניסה לדירה, כבר הרגשתי יותר טוב מבימים האחרונים.

 

כבר מאוחר, אז אני אפסיק כאן.

שלכם, לא מאמינה שעד לפני חצי שעה היא הייתה בטוחה שהפוסט הבא שלה יהיה פוסט "שמעו, זה לא הולך להמשיך לעבוד,"

עשיתי בימים האחרונים המון החלטות שבמפתיע אני די גאה בעצמי עליהן. לא משהו שבא לי להתרברב בו, כי אין בזה הרבה טעם, אבל ביני לבין עצמי, אני יודעת שעשיתי את הדבר הנכון. חוץ מזה, הספקתי גם לריב עם אימא שלי. בכיתי מולה כמו ילדה קטנה. התיישבנו לדבר על משהו די גדול, שלא קשור לטרנסיות ממש, והשיחה גלשה. היא דיברה איתי על דברים שאפילו עם אחותי היא בקושי מדברת עליהם, ואחרי שרבנו, כי היא גרמה לי להרגיש נורא (טריגרים, טריגרים בכל מקום) עם עצמי, היא אמרה לי שככה זה. ככה היא רבה עם אחותי, ופעם היא הייתה רבה ככה גם עם סבתא שלי. היא אמרה לי גם שהיא הייתה מעדיפה אם הייתי "מתחרטת" וחוזרת בי מההצהרה על הטרנסיות, אבל היא אמרה שזה לא משנה את זה שאם אני לא, היא תהייה שם בשבילי לאורך כל הדרך.

  

חוץ מזה, קצת נחמד לי לחזור לרשימות ההשמעה הישנות שלי.

 

מנסה לכתוב קצת יותר,