פלאשבק

לפני 3 שבועות הייתי עם אבא ופרק ב' בים המלח. 

ונהניתי. הרגשתי רצויה.

ומי היה מאמין לפני קצת פחות משנה שתמונה כזאת יכולה להתקיים. 

הרי אז, ביום העצמאות של שנה שעברה, ויתרתי. השלמתי עם ההבנה שהקשר שלי עם אבא שלי לא יוכל להיות. 

אבל נסיבות החיים הובילו אותנו לטיפול משפחתי עם עובדת סוציאלית. 

וכעסתי, וכאבתי, ודיברתי ובכיתי כל כך הרבה. על כל השנים. וכאב לי, מאד. כאב לי כל-כך עד כדי חשיבה על ויתור, "זה לא עושה לי טוב..." בכיתי כששיתתפתי במחשבה שאפסיק לקחת חלק. תהליך ריפוי הוא כואב. הוצאתי החוצה הכל, ישר אליו. כבר לא לדף, כבר לא בשקט. והוא הקשיב, באמת. וכאב, באמת. ועברנו תהליך ארוך וטוב ביחד. בסוף הטיפול המשפחתי העו"ס ראתה אותי, לא רק פיזית. היא אמרה לי שיש לי המון כאב בפנים. ואבא שילם על טיפול נוסף עם העו"ס שאעבור לבד. 

וגם שם התמקדתי בעיקר בקשר המורכב הזה, שלי ושלו. 

ואולי מתישהו אכתוב על הטיפול עצמו. 

אבל כרגע אני רק רוצה להזכיר לעצמי שהקשר שלנו טוב. פתוח יותר, כן יותר, קשוב יותר. ונכון להיום, מאד טוב לי. טוב לי בלימודים, טוב לי חברתית, טוב לי בבית. רוב הזמן אני מאושרת. העניין עם אחי הגדול נוכח, אבל דברים משתנים, ואנשים יכולים להשתנות. עובדה. 

~~~~

חשבתי הרבה מה לכתוב על שלושת האבנים. רציתי מילים שיתמצתו באופן הטוב ביותר את מה שחשוב לי. בסוף כתבתי "להיות", "לאהוב" ו"לצמוח".