השעה כמעט חמש. תשושה. עייפה. נלחמת בעיניים לא להירדם.. לכתוב כל עוד זה טרי בראש..

משחקת באש.. מחפשת ריגושים. זו הסיבה שהסכמתי.

הסכמתי למה? הילד שמנת שלח הודעה.. הוא עם הצנחן. רצה שאני אבוא אארח להם חברה.

מבייךך אני חושבת. ובצדק, האקס שלי והבחור שרציתי לצאת איתו במשך תקופה מאוד ארוכה..

החוש ההרפתקני שלי/ החיפוש אחר ריגושים/ הצורך לשחק באש או בעיקר המחשבה שהדהדה לי בראש במהלך כתיבת הפוסט הקודם "מה היה קורה אם" עם הצנחן... ומה אתם יודעים.. הנה ההזדמנות.

תוך כדי שאני מסכימה, אני חושבת בראש "טיפשה טיפשה טיפשה.."

הילד שמנת בא לאסוף אותי.. לבד. התחלנו לדבר, היה מביך. לי לפחות. הצנחן הבריז... ואני מבינה. איך אתה אמור להסתכל בעיניים לבחורה שפגעת בה? לילד שמנת זה דיי היה קל, משום מה..

נשארנו לבדנו, מטיילים באחד הרחובות הראשיים בעיר.. מדברים. צוחקים. אני בעיקר עוקצת אותו. הולכים.. עד לים. הולכים בים, ממשיכים לצחוק והולכים, ממשיכים ללכת.

עוקצים אחד את השני. כלכך פחדתי שלא ינשק אותי. לא רציתי. לא רוצה לחזור למערת יחסים כזו. זה שאני מדברת איתך כאילו הכול בסדר, לא אומר שלא נפגעתי. אני לא רוצה שתנשק אותי!לא רוצה להיות איתך. לא רוצה את הקשר הזה.

כך כל הערב, כמו מגוננת. על פני על גופי.

רציתי שהצנחן יהיה שם. רציתי סיפור לכתוב עליו. אבל הוא לא היה.

ילד שמנת החזיר אותי הביתה. שוב דיברנו בקלילות. פתאום "תגידי, התבאסת שצנחן לא הגיע?"

רציתי לצעוק "כן!!" עם הרבה סימני קריאה ובמקום יצאה לי תשובה קצת לא ברורה, אבל הוא הבין...

מעל הכול, רוב הערב חשבתי על הקצין.. שבדייט שלנו טיילנו ברחוב הזה. ואיך כמעט ונכנסנו לכל סמטה ואיך הוא נישק וחיבק חזק, כמו שאהבתי,  וכמה רציתי שהוא יהיה פה איתי עכשיו. כי הוא היחידי שלא נתן לי ללכת...