כואב לי הגב. תפוס. המזגן פועל. תנועה לא במקום.

כבר הרבה זמן שאני ככה- שבר כלי. 7 חודשים. 

והאמת, הפחד הכי גדול שלי הוא שיעשו לי את מה שהייתי עושה לאחרים. אבל, לאקי מי, ככה קארמה פועלת

ואני מפחדת. פחד מוות. כי עוד פעם ועוד פעם של להיתקל במעשים שלי רק מהכיוון השני. 

רואה את זה כבר חוזר אליי.. 

כשהכול באופן קבוע בחיים שלך מפוקשש באופן יחסי לתקופה אחרת, מפוקששת אף היא. אי אפשר קצת שקט?

לברוח למקום אחר, צרפת, קאריביים, כפר נידח בצפון איטליה לרעות כבשים למחייתי. 

משתדלת לא לקחת את החיים יותר מידי ברצינות.. כי אין סיבה הגיונית למה לעשות כן. אבל, כל התקופות המוזרות האלו פשוט מורידות אותך למטה, לשקוע בעבודה כדי לא לשקוע במחשבות. על משפחה, על חברים, על הבחור התורן. 

כי סביב זה סובבים החיים.

פייר, קצת מתגעגעת לגיל צעיר יותר. גיל תיכון, שתמיד היה לאן לברוח, חייתי על תכנון תוכניות לעתידץ ההווה לא יכל לפגוע בי. לא נתתי לו. 

בערך, תמיד היה לי במה לשקוע אחרי ריב עם אמא. מתוסכלת מהתורם זרע שלי, מהחברים, מהחבר הקבוע. מתוסכלת. 

אבל היה לאן לברוח.. 

היום.. אין לאן.. ואם יש-אין לי כסף לממן את זה. כן.. גם כשעובדים בשלוש עבודות.. 

אז אני לא רוצה לברוח לשום מקום. להיסגר בתוך עצמי. אין לי כוח לחברים, הם עולים לי על העצבים. עם אמא לא מדברת כבר כמה ימים. והבחור התורן שאלה טובה.. אני בעצמי כבר לא מבינה.. 

התפקשש- אמרתי לכם..

לפחות קוברת את עצמי בעבודה.. שלא באמת מרוויחים בה הרבה.. 

זהו חברי. תסכול.

אז יודעים מה.. שיזדיינו כולם. אני הלכתי מפה. ויעזבו אותי בשקט.. ואל תתפלאו אם ביום מן הימים אמצא את עצמי מאושפזת באיה בית חולים פסיכיאטרי או מטורפת עם נשק שמשחקת אותה הג'וקר מהאביר האפל..

הבלבול שלי מתבטא בכתיבה שלי. 

אני פשוט לא יודעת ממי לבקש עזרה. 

או איך מבטאים את הבלבול והכעס כשאפילו המחשבות לא מסודרות? 

אז בנתיים, כשאתה עסוק בצבא שלך, כשאת משחקת באייפד או רואה טלוויזיה ואתם עסוקים בלצאת ולצחוק ולהשתגע ולקרוע את העיר...

אני אסתגר לי בחדר.. בלעדיכם. אני הפופקורן, השוקו והג'וקר.. 

והגב- יכאב. אבל אולי בתקופה אחרת זה יכאב פחות...