הוא מתקשר הרבה, בעיקר לפנות בוקר, כשהוא שיכור מהתחת וזו בדרך כלל גרסה שונה של אותו משפט - "יפה שלי, אני מתגעגע אלייך, תתחתני איתי? תאהבי אותי? תזדייני איתי?" ואז הוא צוחק, כאילו עניתי כן על כל השאלות שלו, אבל אני לא אומרת כלום, רק נאנחת ושואלת מה הוא רוצה, והוא אומר שאותי ושהוא בא, ואז ממציא תאריך שבכלל לא קיים ואני מנתקת את הטלפון ונושמת עמוק כדי לא להתחיל לבכות.
עזבתי אותו לפני שנה בדיוק, זאת היתה מערכת יחסים משוגעת, אבל הכי טובה שהיתה לי, בעצם היחידה שהיתה לי.
אני זוכרת שהדבר היחיד שלא הייתי בטוחה הוא מה יש למישהו בן 21 לעשות עם מישהי בת 15?
ועם כל הכבוד לעצמי, הוא בדיוק השתחרר מהצבא והתחיל ללמוד אדריכלות בטכניון, היתה לו דירה ואוטו והוא נראה לא רע בכלל, בנות תמיד היו מתחילות איתו, בלי שום קשר אליי, אני בלתי נראית לידו, גם כשאנחנו היינו מתמזמזים על הבר, וגם כשהוא היה מושיב אותי עליו במועדון צפוף ומתחיל לשלוח ידיים, בנות תמיד התקרבו אליו והשאירו את הטלפון שלהם, אמרו לו שיתקשר כשהוא יסיים לשחק עם באבא איתי, כאילו אני לא נמצאת שם בכלל, כאילו אני לא שומעת.
אבל כשהיינו רק שנינו, אצלו בבית, או אצלי כשההורים שלי בדיוק יצאו, הרגשתי הכי טוב בעולם, כאילו אני היחידה שקיימת בשבילו, הוא היה מכין לי ארוחות מושקעות ועושה לי שק קמח בכל הבית, ואז כשכבר לא יכולתי להפסיק לצחוק, היינו מתחרמנים בכל מקום, על השולחן במטבח, במיטה של ההורים, במכונית שלו או בחדר שלי. זה היה מרגש ומדהים והוא תמיד היה רוצה יותר אבל לא הייתי נותנת לו, ואז הוא היה מניד בראשו וחוזר לעשות לי שק קמח, כאילו כלום לא קרה.
אני זוכרת שפגשתי את החברים שלו, כולם צחקו עליו שהוא יוצא איתי, שזה בכלל לא חוקי, ושהוא עוד ייכנס על זה לכלא. הוא צחק איתם בהתחלה, אבל הוא גם שם לב שכל פעם שהם אמרו את זה משהו בתוכי נחבט, זה פגע בי, גם החברים שלו, שהיו נורא נחמדים אליי, אבל התנהגו כאילו אני איזו ילדה קטנה שצריך לעשות עליה בייביסיטר, חשבו לעצמם את אותו דבר, מה יש לו לעשות איתי?
ואז הגיע יום האהבה, אני זוכרת שהוא התקשר אליי כל השבוע, אמר שזה הולך להיות יום האהבה הכי מדהים שיהיה לי אי פעם, שאני אתכונן לחוויה על חושית, שזה יהיה טוב מעל ומעבר לכל דימיון.
והוא הגיע כמו שהוא הבטיח, בשבע בערב על השעון הוא היה מתחת לבית שלי, הוא הביא לי זר ענקי של ורדים אדומים ולבנים ואמר שהוא אוהב אותי, שאלתי אותו לאן אנחנו הולכים והוא אמר שזו הפתעה ושהוא אוהב אותי. לא יכולתי להוריד את החיוך מהפנים בכלל.
בשלב מסוים הוא עצר בצד וכיסה לי את העינים, וכששאלתי אותו מרוגשת ולחוצה טיפה לאן אנחנו נוסעים, הוא חזר ואמר שוב שזו הפתעה ושהוא אוהב אותי נורא ושאסור לי לשכוח את זה. אבל אחרי עוד שעה של נסיעה בשתיקה כבר ביקשתי ממנו לחזור הביתה, הוא היסה אותי ואמר שהכל יהיה בסדר, ואני כבר התחלתי לבכות, נסענו כבר שעתיים וחצי ואני רציתי לחזור הביתה, או לפחות לצאת מהאוטו הזה.
הוא עצר בחריקת בלמים והתקרב אליי כדי לשחרר את החגורה, ריח הפה שלו היה מסריח מאלכוהול ותהיתי כמה הוא הספיק לשתות כשהייתי עם עינים מכוסות. הוא הוציא אותי מהאוטו והתיר את כיסוי העיניים שלי, הוא השכיב אותי על האדמה, ואני כל כך רציתי לברוח, אבל לא יכולתי, כאילו כל תגובה הגיונית, כל אינסטינקט הישרדותי פשוט נעלמו ממני, באותו שלב כבר הבנתי מה קורה ורק התפללתי שזה יעבור מהר ככל האפשר.
הוא התחיל לנשק אותי באגרסיביות, ואני ניסיתי להתנגד חלושות אבל הבנתי שזה חסר טעם, ואז פשוט קפאתי, לא זזתי בכלל ממקומי, והוא המשיך בשלו, הוא כבר הוריד ממני את הבגדים וצפה בי בוכה את נשמתי, כל אותו הזמן הוא אמר שהוא אוהב אותי ושהוא יתחתן איתי ושהוא רוצה אותי, ואז הוא הוא הפסיק, ככה סתם, בלי שום סיבה נראית לעין, הוא פשוט ברח, משאיר אותי על האדמה באמצע שום מקום.
אני לא זוכרת איך יצאתי מהמקום, או בעצם שום דבר שקרה עד לרגע שבו התעוררתי בבית החולים. אבל אני זוכרת שהיו לי 37 שיחות שלא נענו ממנו ומאות הודעות. ואחרי הטיפול הראשוני, בין ניסיון התאבדות אחד למשנהו התקשרתי אליו, רק כדי לומר לו שזה נגמר ושאני שונאת אותו, וששום דבר בעולם לא יחזור להיות כמו שהיה.
הסיפור נכון רק בחלקו, למזלי הכל נעצר בזמן, אבל מי יודע, אולי זה היה מגיע לשלב הזה, ואפילו יותר גרוע.
תודה לכם על התגובות, זה מחמם את הלב לדעת עד כמה אתם אכפתים
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
עזבו אתכם שטויות.