אוה, זה היה ביום ראשון, השבוע הנוכחי פשוט עמוס להחריד. שני מבחנים, ספר לקרוא והדרכות להכין למסע של חמישה ימים.
התבטל לנו שיעור אזרחות אז ישבנו כמה בנות בכיתה ואני שמתי ראש על השולחן, ואז נזכרתי בכמה דברים שאני צריכה לעשות והתקשרתי בלית ברירה לבטל שיעור נהיגה שנקבע לאותו יום.
באותו זמן התחלתי גם להוציא דברים מהתיק בחיפוש אחר הספר שאני קוראת לספרות - בשבילה גיבורים עפים של אמיר גוטפרוינד - ואני אמורה לסיים אותו עד יום שישי אז ממש בניתי על לקרוא אותו בחלון שנוצר במערכת. הוצאתי את ספר מתמטיקה וביד שמאל המשכתי לחפש בתיק עד שבסוף קיבלתי את העובדה ששכחתי את הספר על השולחן בבית.
ופתאום התיק שהיה על השולחן נטה מעט הצידה ופגע לי בראש, בכלל לא כואב, סתם טיפה לא צפוי. ואני פשוט התחרפנתי, זרקתי את ספר המתמטיקה שהיה לי ביד על הקיר, קמתי ובזמן שאני בורחת מהכיתה התחלתי לבכות. אבל בכי מכוער כזה, קולני, עם דמעות ששוטפות את כל הפרצוף ואיפור שנמרח.
רצתי את כל המסדרון של הקומה הראשונה עד שהגעתי למעבדות ואז התיישבתי ליד הקיר ופשוט המשכתי לבכות.
חברה שלי באה והרגיעה אותי מאוד, היא נתנה לי לבכות לה קצת על הכתף ואז אמרה לי להתאפס על עצמי ולהפסיק לדאוג כל כך.
אז הפסקתי לדאוג, אבל ככל שימים חולפים והטיול הולך ומתקרב אני חוששת שמא נתפסתי לשאננות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
עזבו אתכם שטויות.