את הסתיו שלי את כול העונות שלי

שאני מסתכלת על עצמי ועל החברים שלי אני רואה אצל ההורים שלהם כול מיני גישות לחינוך שלהם. אבל הייתי יכולה לחלק אותם ל2 מרכזיות. הגישה שמטירה וזאת שמטירה פחות. אולי שאני קוראת לזה "גישה" זה לא נכון אבל בינתיים לא מצאתי מילה יותר טובה אז תצתרכו להתמודד עם זה. 

אז אני יבחר 2 דוגמאות בשביל להדגים את הרעיון שלי: 

יש לי ידידה ממש טובה. הגבולות של ההורים שלה בשבילה או כמעת ולא קיימים או מממממש אבל מממממש מתוחים הרחק אל על.

הנה דוגמא קטנה: 

היא ביקשה ללכת לפסטיבל היפים. היא פאקינג בת 14. והיא קיבלה אישור מההורים שלה! להסתובב בלילה בספסטיבל היפים שמעשנים סמים.

מנגד יש אותי. שאפשר להגדיר את ההורים שלי אמ... היסטרים? ככה קוראים לזה? 

בארך ככה נראה דיאלוג שלי עם אמא שלי שביקשתי ללכת להופעה של ריהאנה: 

"יהיו שם שיכורים!!! אם יהיה לחץ ימחוצו אותך למוות ותמוטי!! זה לא קונצרט האנשים שם לא מי יודע מה! אני לא רוצה לאבד אותךךךך"

כמובן שהגישה הזאת שלהם תקפה לכל חלק בחיים שלי. 

בעקבות הגישות האלה קורים 2 דברים: 

אצל הידידה שלי הגבולות מתוחים מידי וזה מעמיד אותה בסכנות שההורים שלה לא תמיד שם כדי לעזור ולראות שהכול בסדר וזה מעמיד אותה באתגרים שלא תמיד זה נכון ובריא לעמוד בהם במיוחד בגיל יותר צעיר. אבל יש לה קשר ממש טוב עם ההורים ואין לה צורך להסתיר מהם כלום. 

אצלי אולי אני יותר מוגנת בהרבה תחומים אבל קודם כול זה ממש מבאס ומצד שני אני נאלצת פשוט הרבה פעמים לא לעדכן אותם. כמובן שזה פוגע בקשר ובאמון בינינו. 

לדעתי ברור שעדיף להיות באמצע. אבל עד כמה זה אפשרי לדעת לשים את הגבולות במקום הנכון?