את הסתיו שלי את כול העונות שלי

בשבוע שעבר היה לנו סיור בית ספרי ליד ושם. הבית ספר שלי רואה בזה חלק מההכנה למסע לפולין. שמתי לב שכל פעם שהמחנך שלי\ רכזת חטיבה עליונה\ כל בן אדם אחר שעובד בבית ספר שלי כולל השרת מבטאים את צמד המילים: מסע לפולין הם משפילים מבט ונראים כנושאים תפילה- ניחוש שלי התפילה עוסקת בבקשה לבורא עולם שלא יכריחו אותם ללוות אותנו ולראות אותנו גם בחופש הגדול.

אני בן אדם לא רגיש. אני לא בוכה בסרטים, לא בוכה בספרים, אפילו בהלוויה של סבתא שלי לא הזלתי דמעה (משהוביל למבטים מאיימים מצד המשפחה של אבא שלי). ציפיתי שיהיה אולי מעניין שם אם ניפול על מדריכה עם ידע.

בהתחלה זה בדיוק משהיה. היה די מעניין למורות ש90 אחוז ידעתי. יצא לי לנהל שיחה שמזמן מאוד רציתי ומשום מה אף פעם לא יצא לי עם י'. י' היא סוג של קראש שלי.

אבל מעבר לזה שהיא קראש שלי היא דמות נורא מסקרנת עבורי. אם הייתי רוצה להתחבר למישהו זה אליה. אני מרגישה שיכולה להיווצר אצלנו הבנה  מנטאלית. אני לא יודעת עד כמה התחושה הזאת הדדית אבל בכל מקרה שמחתי לנהל איתה שיחה בעלת איזשהו עומק גם אם הוא לא רב. היא שאלה אותי אם אני מתכוונת לצאת למסע בפולין. אמרתי לי שאני לא בטוחה, כי אני מרגישה שזה לא האנשים שהייתי רוצה לצאת איתם. פשוט כי הם לא מבינים אותי ואין לי איש שיחה בשכבה, הוספתי ואמרתי שאני לא רואה את עצמי שומרת על קשר עם אף אחד מהם אחרי היציאה מהכלא ושהם פשוט משעממים אותי וגורמים לי לחשק לקפוץ מאיזה בניין או ללכת לקרוא ספר בהיסטריה. היא ענתה לי שהיא מבינה אותי, אבל לכל דבר יש אנשים שונים. עניתי לה שאני לא רואה צורך להתאמץ כל כך. המשכנו את השיחה עוד קצת עד שהמדריכה החליטה לעצור ולהדריך. בכל מקרה נראה לי הגעתי עם י' להבנה מסוימת והיא ממש מהממת אבל לצערי סטרייטית.

הסיור הלימודי המשיך, היה נורא צפוף. "הגאונים" שלצערי אני חולקת איתם כיתה שוב שאלו שאלות מביכות.

ההדרכה הייתה באמת טובה. המדריכה ידעה למקד אותנו בפרטים האישיים שנתנו נפח למספר העצום הזה 6 מיליון. היא שמה דגשים על כול מיני חפצים ועל הסיפור שלהם. ההדרכה שלה לא הייתה מכוונת על סחיטת דמעות אלא על העברת נפח הטרגדיה. למורות שאני בן אדם לא רגיש ולמורות שאני תמיד  מרגישה מבוכה קלה שמישהו מתחיל לבכות בסרט שואה הדמעות התחילו לזלוג ברגע שלא הבנתי, לא ידעתי, אלא *הרגשתי* שאנשים בעל כורכם נהפכו מבני אנוש עם שורשים הווה ועתיד למספר עם קרחת וחולצת פסים. התחלתי לדמוע שם בקטע הכי מביך. הרגשתי נורא מטופשת. שיצאנו מהמוזיאון כמה מהגאונים התחילו לזרוק אחד על השני שלג ובאופן כללי להתרוצץ בשמחה שסוף סוף הם יצאו מהמוזיאון. צרחתי עליהם כי פשוט לא הבנתי איך אפשר להתנהג ככה ולחזור ליומיומיות בכזאת מהירות רגע אחרי שהם קיבלו פרופורציות לטרגדיה הנוראית ביותר שפקדה את האנושות. זה שצעקתי עליהם משבדרך כלל אני לא עושה כי אני משתדלת לשמור על ניטרליות, גרם לי להרגיש עוד יותר מובכת.

באופן כללי אני יכולה לומר שהביקור הזה ביד ושם זו אחת החוויות המכוננות בחיים שלי עד כה.

אני חושבת שאני אצא למסע לפולין ואנסה להשאיר את הציניות לשבוע אחד בארץ.