את הסתיו שלי את כול העונות שלי

אני מרגישה במעגל שלא נגמר. אני מרגישה כאילו אני לא מפסיקה לרדוף אחרי הזנב של עצמי.

אני סובבת וסובבת וסובבת במעגלים אין סופיים. שכל תכליתם הוא להתחיל את הסיבוב הבא ואת זה שאחריו וכך הלאה.

אנחנו שוב לא מדברות. האמת שאין לי מושג למה. עוד מילה או פסיק שמבחינתה שמתי לא במקום. היא מחליטה להיעלב ולא לדבר איתי.

אבל כל כך לעסתי והמאסתי את זה על עצמי שאין לי כוח שוב לטחון מים. אני רוצה לכתוב על משהו אחר.

מה הקסם שלה?

כיף איתה. היא חכמה. לא צינית ורעה בניגוד אליי. בן אדם טוב, הגון עם ערכים.

יש בא את כול התכונות הטובות שאני מרחיקה מעצמי. את כול התכונות שמחלישות אותך ואני לא רוצה בהן כי אני רוצה להיות בן אדם חזק ועצמאי. מפני שהיא בן אדם טוב יותר ממני היא לא יודעת להלחם בתכונות האלה. זה הופך אותה לפגיעה ועדינה. זה לא נותן לה להפוך קשיחה יותר, חזקה יותר אבל פחות טובה וחמה.

היא בן אדם כל כך מוסרי. היא טובה מידי לעולם שלנו.  במיוחד קשה לה עם המעבר לעולם המבוגרים. עם האכזריות שלו.

אני מבינה את זה. ומבינה שהמקור לבעיות שלה הוא בטוב ליבה אבל עדיין קשה לי איתה. כמעט קשה מידי. החשש שלי שאם זה ימשיך יום יבוא ובאמת יהיה לי קשה מידי.