את הסתיו שלי את כול העונות שלי

שוב שקעתי לי בדיכאון. כלומר נראה לי זה דיכאון, אני לא מאובחנת או משהו בסגנון. התחושה שלי מזעזעת. אני יכולה להגיד שאני מרגישה אבודה ולא אהובה. אני מרגישה שלא רק שלא אוהבים אותי אפילו לא צריכים אותי. אני אוכלת שוקולד ומשמינה ורק שונאת את עצמי יותר. יש לי דימוי גוף מזעזע. אני מרגישה כל כך מזעזע ביותר מידי רבדים. שונאת את זה שאני פמיניסטית מידי, לסבית מידי, את זה שיש לי קילוגרם עודף ושנאה עצמית עודפת. יש לי כל כך הרבה עודפים רעים.

 אני מודעת לזה שאני תוצר של חברה שבעה מידי. חברה שטוב לה מידי. תוצר של מעמד ביניים שמנוני מאוהב בעצמו ואגואיסטי.מעמד ששקוע בתוך השמנת של עצמו והתבכיינות של עצמו על מכיר הקוטג'. אני שקועה בקהילתיות המזעזעת הזאת שכל כך שנאתי וכנראה שאני עדיין שונאת. המודעות הזאת לכל סוגי האפליה הקיימת.  באופן רחב יותר המודעות הזאת לכל פיפס של אנשים משועממים ממעמד ביניים שמנוני שטוב לו מידי אבל יחד עם זאת לא מספיק. מעמד שמחפש בעיות ואפליה במיקרוסקופ.

 אבל אני גם שונאת את הימנים המגעילים ששקועים בתוך הציונות שלהם והצרחות ההיסטריות שלהם על אהבה לארץ ועל חשיבות השירות למדינה הזאת שהוקמה על ידי כמה זקנים מטורפים שברחו ממטורפים אחרים. לא רוצה לחיות ככה. לא רוצה שיפלו עליי רקטות. לא רוצה הירויות ופאתוס. לא רוצה להקריב. רוצה שקט שמנוני משעמם. שגם אותו אני מתעבת כי הוא מוביל בני נוער שמנוניים כמוני לדיכאון מפני שמשעמם לנו ואין לנו מחויבות אמיתית ויותר מידי מרץ עצור וכלוא בתוכינו.

 יש לי יותר מידי דעות ומעט מידי מוטיבציה ויותר מידי שנאה עצמית. באופן כללי שנאה. אני שונאת את הטינאג'ריות הממוצעת שלי עם הדיכאון ודרמטיות והשנאה לכולם.

אני מתוסבכת. חסרת פואנטה. עם פוטנציאל להפרעות אכילה ודיכאון אם עדיין אין לי אחד כזה. כמו שאמרתי טינאג'רית שמנונית ממעמד ביניים שבעה מידי.